רז צימט



אוסקר ל"פרידה": ניצחון איראן על הרפובליקה האסלאמית / רז צימט

יום שלישי, 28 בפברואר, 2012

‏‏עשרות מיליוני איראנים באיראן ומחוצה לה התמלאו הבוקר גאווה לאומית בעקבות זכיית הסרט "פרידה" באוסקר. המשטר האיראני, לעומת זאת, הועמד במבוכה: האם להצטרף לחגיגות הניצחון או להתנער מהסרט, הכולל מסרים חתרניים נגד המשטר וחושף את פניה הבעייתיים של מערכת המשפט האיראנית?

השסע הפוליטי והאידיאולוגי באיראן, שהעמיק עוד יותר מאז המשבר החריף שפרץ לאחר הבחירות לנשיאות בקיץ 2009, ניכר היטב בתגובות הראשונות לזכיית "פרידה" בפרס היוקרתי. עשרות אתרי אינטרנט ובלוגים המזוהים עם האופוזיציה הרפורמיסטית ועם מתנגדי המשטר דיווחו בהרחבה על הזכייה והתפארו בה כהישג לאומי איראני. לעומתם, העדיפו רוב אמצעי התקשורת הממסדיים להצניע את הדיווחים בנוגע לזכייה, לדחוק אותם לשולי עמודי החדשות ולהמשיך להתמקד בהערכות לבחירות למג'לס הצפויות ביום ו' הקרוב. בעוד שעבור מתנגדי המשטר מבטאת זכיית "פרידה" באוסקר את כישלון המשטר ליצור קולנוע ממשלתי ומגויס, הרי שבעיני המשטר היא מסמלת את הקשר הבלתי-ראוי בין יוצריו לבין תעשיית הקולנוע ההוליוודית "המושחתת".

במברק ברכה ששלח הבוקר האינטלקטואל הרפורמיסטי מֹחסן כדיור (Mohsen Kadivar), לבמאי הסרט אצע'ר פרהאדי (Asghar Farhādi), הביע מתנגד המשטר הגולה את תקוותו כי הצלחתו הבינלאומית של "פרידה" תסמן את ראשית פרידתה של איראן מחוסר-צדק, מדיכוי, מאפליה, משחיתות, מעריצות ומשקרים.

לעומת זאת האתר "רג'א ניוז", המזוהה עם האגף הימני-רדיקלי, רמז לכך שתשומת הלב המיוחדת שלה זכה הסרט מצד תעשיית הקולנוע ההוליוודית קשורה ל"תמונה הקודרת שבה מוצגים המאבקים התרבותיים והדתיים באיראן". ערב זכיית הסרט באוסקר התייחס מפקד זרוע הבסיג' [מליציית המתנדבים של משמרות המהפכה; ר"צ] באופן מרומז להכרה הבינלאומית ב"פרידה" והצהיר בכנס "הארגונים הספרותיים והאומנותיים של בסיג' האומנים", כי אומנים "מחוייבים" [לערכי המהפכה; ר"צ] אינם זוכים מצד הוליווד, סמל "ההתנשאות העולמית", אפילו לאפשרות לנשום.

הביקורת מצד בכירי המשטר כלפי "פרידה" אינה חדשה. מבקר קולנוע איראני המזוהה עם המשטר הצהיר לאחרונה בתוכנית ששודרה בטלוויזיה הממלכתית של איראן, שאם יזכה הסרט באוסקר, יהיה זה כתוצאה ממדיניותו העוינת של המערב כלפי הרפובליקה האסלאמית ובגלל הקשר שהמערב מזהה בין יוצריו לבין אופוזיציה האיראנית. הסרט משקף, לדבריו, את תדמית החברה האיראנית כפי שהמערב שואף לצייר, ואינו צריך להתקבל בברכה על ידי העם האיראני.

תגובת סוכנות הידיעות "פארס" לזכיית הסרט באוסקר הייתה מקורית במיוחד. סוכנות הידיעות, המזוהה עם משמרות המהפכה, הצניעה את הדיווח על הזכייה אך במקביל מצאה לנכון "לערוך" את דברי התודה של פרהאדי לאחר זכייתו באופן שיעלה בקנה אחד עם האינטרסים של המשטר בסוגיית הגרעין. לאחר הזכייה אמר במאי הסרט, כי הוא גאה להקדיש את הפרס לעם האיראני, שכיבד לאורך ההיסטוריה הארוכה שלו את כל התרבויות והציוויליזציות והסולד מעוינות ומטינה. הוא אף מתח ביקורת מרומזת על הפוליטיקאים בארצו, והכריז כי הזכייה בפרס מאפשרת הזדמנות לדבר על תרבותה המפוארת של איראן, ש"הוסתרה תחת אבק הפוליטיקה". סוכנות הידיעות "פארס", לעומת זאת, דיווחה, כי פרהאדי הצהיר שהוא גאה להעניק את הפרס לעם האיראני "שניצב בחודשים האחרונים בפני גילויי עוינות סביב תוכנית הגרעין של איראן".

זכייתו של "פרידה" בהכרה בינלאומית חסרת תקדים באה בעיצומו של משבר חריף בין המשטר האיראני לתעשיית הקולנוע המקומית. לאחרונה החליטו השלטונות בטהראן לסגור את "בית הקולנוע", האיגוד המקצועי המרכזי של עובדי תעשיית הקולנוע המקומית. שר ההכוונה האסלאמית, מחמד חסיני (Mohammad Hosseini), נימק את החלטת הסגירה, בין היתר, בהתנהלות ראשי האיגוד, הנוגדת, לדבריו, את ערכי המהפכה האסלאמית. הוא הביא כדוגמא לכך גילוי דעת שפרסם "בית הקולנוע" בספטמבר 2011, בתמיכה ביוצרי סרטים תיעודיים שנעצרו על-ידי השלטונות באשמת שיתוף פעולה עם ה-BBC. עוד טען השר, כי לחגיגות השנתיות שארגן האיגוד הוזמנו מתנגדי משטר המתגוררים בחו"ל, שאף השמיעו הצהרות נגד המשטר.

אצע'ר פרהאדי עצמו עמד בספטמבר 2010 בעיצומה של סערה פוליטית בעקבות זכייתו בפרס במאי הקולנוע הטוב ביותר על סרטו "בנוגע לאלי" במסגרת פסטיבל הקולנוע השנתי, שאורגן על-ידי "בית הקולנוע". בסרט זה כיכבה שחקנית הקולנוע גלשיפתה פראהאני, שעוררה בשנת 2008 סערה-רבתי באיראן בשל השתתפותה במותחן ההוליוודי "גוף השקרים" בכיכובם של ליאונדרו דיקפריו וראסל קרואו [ולפני מספר שבועות עוררה סערה גדולה אף יותר, לאחר שהצטלמה בעירום – תע"ג]. בנאום התודה שלו לרגל קבלת הפרס מתח פרהאדי ביקורת נגד המשטר וקרא לשינוי המצב הפוליטי במדינה.

זכייתו של פרהאדי עם סרטו "פרידה" בפרס האוסקר אתמול לפנות בוקר יכולה אפוא להיחשב לא רק כהישג לאומי איראני וכמקור לגאווה לאומית, אלא גם כניצחונה של איראן בעלת התרבות המפוארת והעתיקה על הרפובליקה האסלאמית, החותרת להפוך את הקולנוע האיראני לזרוע נוספת בשירות המשטר ובפיקוחו.

ד"ר רז צימט הוא חוקר במרכז ללימודים איראניים באוניברסיטת ת"א וחבר יקר. הוא גם כותב את הניוזלטר היחיד שאני קוראת באדיקות – זרקור לאיראן. שווה מנוי.

הפוסט פורסם לראשונה ב-27.2.2012 באתר החדשות מגפון, ומפורסם פה ברשותו של ד"ר צימט, עם עריכה קלה.

הרפובליקה האסלאמית נגד האסלאם העממי / רז צימט

יום שני, 31 באוקטובר, 2011

ב-14.11 יתקיים באוניברסיטת ת"א ערב עיון להשקת ספרי המצוין הטוב, הרע והעולם – מסע לאיראן הטרום אסלאמית. בהשקה הזאת ביקשתי מכל הדוברים לקשר בין איראן הטרום אסלאמית לאיראן האקטואלית. רז צימט יחבר בין המאמר המצ"ב, שפורסם לראשונה בזמן איראן 4 ביולי 2007, תחת הכותרת "גילויי משיחיות וצופיזם מול אסלאם שמרני ברפובליקה האסלאמית של איראן", לבין המתיחות העכשווית בין אחמדי-נז'אד לבין ח'אמנהא'י. מה הקשר בין זה לבין איראן הקדומה? בואו להשקה ו/או קראו את הספר…

ב-31 בינואר 2007 ציינו השיעים ברחבי העולם את יום העשוראא'. כמדי שנה האירוע כלל טקסי אבל וקינה מסורתיים, שמתעדים את יום מותו של האמאם השלישי, חוסיין אבן-עלי, בטבח כרבלא בשנת 680 לספירה (על פי המסורת ביום העשירי בחודש המוסלמי מחרם). אלא שדווקא ברפובליקה האסלאמית של איראן, שבה השיעה היא הדת הרשמית, נערכו טקסי האבלות המסורתיים תחת מגבלות קשות, שהטילו השלטונות על התנהלותם. בין היתר, אסרו הרשויות על הלקאה עצמית במהלך הטקסים, על קיום הטקסים לאחר חצות הליל, על הצבת תמונות של האמאמים השיעים ועל שימוש בכלי נגינה שלא אושרו על-ידי משרד ההכוונה האסלאמית. בנוסף לכך נקטו השלטונות במהלך החג צעדים נגד הפצת תקליטורים בעלי תכנים דתיים שלא אושרו על ידיהם. ראש ארגון ההסברה האסלאמית, חוג'ת אל-אסלאם מהדי ח'אמושי, הכפוף למנהיג הרוחני, הסביר כשבוע לפני העאשורא כי ההגבלות נועדו למנוע את ניצול הטקסים לשם הפצת אמונות תפלות והנהגת חידושים האסורים על פי האסלאם. על מנת לפקח על הטקסים ולאכוף את ההגבלות, נפרשו כשמונת אלפים אנשי ביטחון ברחבי המדינה.

את ההגבלות על טקסי העאשוראא' ניתן לראות כחלק ממערכה כוללת מצד המשטר שנועדה להגביר את הפיקוח על ביטויים דתיים שאינם עולים בקנה אחד עם הפרשנות ה"רשמית" המקובלת על ההנהגה הדתית הנוכחית באיראן ועם תפיסת שלטון חכם הדת (ولایتِ فقیه velāyat-e faqih). תפיסה זו, שגובשה על ידי מכונן המהפכה האסלאמית איתאללה רוחאללה ח'מיני, מקדמת את האחדת הדת והמדינה ומשלבת בין סמכותם הדתית של אנשי הדת לבין סמכותם הפוליטית. מנהיג איראן עצמו נהנה מסמכות אבסולוטית, פסיקותיו הן בעלות תוקף הלכתי מחייב ופרשנותו לאסלאם היא הפרשנות הלגיטימית היחידה. כל תפיסה שיש בה משום ערעור על מעמדם של אנשי הדת ומאפשרת פרשנות שאינה תלויה בממסד הדתי מהווה לפיכך איום תיאולוגי, אידיאולוגי ופוליטי משמעותי למשטר ולמעמדו של המנהיג.

המערכה להידוק הפיקוח על חיי הדת במדינה התחזקה בחודשים האחרונים ובאה לידי ביטוי בהגברת המאבק כנגד תופעות של אסלאם עממי ומשיחיות שיעית, בדיכוי פעילותם של מסדרים צופיים ובהצרת צעדיהם של אנשי דת שמערערים על תפיסת שלטון חכם הדת. בפברואר 2006 התעמתו כוחות ביטחון הפנים בעיר קום עם חברי המסדר הצופי "נעמתאללה גנאבאדי". זאת לאחר שאנשי המסדר סירבו לפנות את המדרשה הדתית "חוסייניה דרויש נעמתאללהי". במהלך המהומות נפצעו מאות מאמינים צופים ובסיומן נעצרו כחמישים מחברי המסדר באשמת הפצת אמונות סוטות. בעקבות האירוע הכריז איתאללה נורי המדאני, מאנשי הדת האולטרה-שמרנים בקום, כי לנוכח השתלטות "האסלאם הטהור" על חיי המוסלמים בעקבות המהפכה האסלאמית, אין עוד מקום לפעילותם של מסדרים צופיים. לעומתו טען איתאללה סיד חוסיין עלי מונתט'רי שדיכוי חברי המסדר נוגד את השריעה ואת החוק. מונתט'רי, שסומן בשנות השמונים כיורשו של ח'ומיני, מסתמן כאחד מהמתנגדים הבולטים לתפיסת שלטון חכם הדת. בחודשים האחרונים בוצעו מעצרים של חברי המסדר הצופי גם בערים נוספות באיראן כחלק ממאמץ גובר להביא להפסקת פעילותו הדתית. במאי 2006 נדונו למעלה מחמישים חברי המסדר ועורכי הדין שלהם לתקופות מאסר שונות, ובאוקטובר 2006 נדרש אחד מראשי המסדר בעיר גונאבאד לעזוב את העיר, ככל הנראה על מנת למנוע התקהלות חסידיו במהלך עיד אלפטר, החותם את חודש הרמדאן.

בסוף ספטמבר 2006, מספר חודשים לאחר התקרית כנגד חברי המסדר הצופי בעיר קום, נעצר בתהראן איתאללה סיד מחמד חוסיין כאט'מיני בורוג'רדי לאחר עימותים קשים בין חסידיו, שביקשו למנוע את מעצרו, לבין כוחות הביטחון. איתאללה בורוג'רדי, בנו של איתאללה חוסיין בורוג'רדי, שהיה מקור החיקוי (مرجع ِ تقلید marja'-e taqlid) היחיד באיראן עד למותו בשנת 1961, קרא גם כן בשנים האחרונות להפרדה בין דת למדינה ונחשב למתנגד נחרץ של תפיסת שלטון חכם הדת. מאז 1994 זומן בורוג'רדי מספר פעמים להופיע בפני בית הדין המיוחד לאנשי דת, שהוקם בשנת 1987, ואף היה עצור מספר פעמים. בעימותים שפרצו בין תומכיו לבין כוחות הביטחון, הושמעו סיסמאות, כגון: "חופש דת הוא זכותנו המוחלטת". טרם מעצרו הוא ציין בשיחה עם אחת מסוכנות הידיעות כי האזרחים באיראן התעייפו מדת פוליטית, וכי הם מעוניינים כעת לשוב לדת המסורתית.

אלט-טאב: דיווח על מצבו הבריאותי העגום של האיתאללה ברוג'רדי, על הפרת הזכות שלו אפילו לראות רופא, ועצומה לשחרורו או לפחות ליחס הוגן בכלא. שיפט-אלט-טאב.

זאת ועוד, לאחרונה פעל המשטר נגד תופעות של אסלאם עממי ומשיחיות שיעית, במיוחד נוכח קריאות להאצת חזרת האמאם השנים-עשר (המהדי), שנעלם על פי האמונה השיעית בשנת 874 לספירה. בדצמבר 2006 דיווחו כלי התקשורת באיראן על מעצרם של שני גברים בעיר קום, שטענו כי הם האמאמים השלושה-עשר והארבעה-עשר, ושל כחמישים מחסידיהם. השניים הטיפו נגד אנשי הדת ושלטונות המדינה ואף קראו להתנקש בחיי ראשי המשטר. בעקבות מעצרם ציין התובע הכללי של קום, שמאבק נגד כל סוג של אמונות תפלות הוא בבחינת משימה חשובה עבור כלל המוסלמים ובעיקר עבור הרשות השופטת. לדבריו במהלך החודשים האחרונים נעצרו מספר מגידי עתידות, שביקשו לנצל לרעה את רגשות המאמינים.

את הביקורת נגד התפשטות תופעת המשיחיות הוביל בחודשים האחרונים העיתון "ג'מהורי-י אסלאמי", הנחשב מקורב לראשי הממסד הדתי השמרני. במאמר פרשנות, שפרסם ב-13 בספטמבר, הביע העיתון דאגה נוכח התרחבות תופעת האמונות התפלות. במאמר נמתחה ביקורת כלפי אנשי דת, הטוענים בפני ציבור המאמינים שהמהדי צפוי להתגלות בקרוב. חודשיים מאוחר יותר, ב-11 באוקטובר, שבו ומתחו עורכי העיתון ביקורת חריפה נגד התפשטות תופעת המשיחיות וקראו לשלטונות לפעול למען חיסולה. "עלינו לשאול", קבע העיתון, "כיצד מתפתחים כיום בחברה האסלאמית והמהפכנית האיראנית זרמים מסיתים, מזוהמים ומוסתים, שדוגלים באמונות תפלות, כאשר באופן טבעי המשטר הדתי צריך לחסן את העם מפני תופעות כאלה […] כיצד שוק האמונות התפלות פורח ואנשים כמו בורוג'רדי אוספים סביבם תומכים רבים". העיתון הלין על כך שלא נעשה דבר כדי לטפל בתופעה ואף האשים את אמצעי התקשורת, שבביקורתם נגד השלטונות הם מגבירים את החשדנות בקרב הצעירים כלפי המשטר הדתי והופכים בכך לשופרם של אלה הדוגלים בשטחיות ובאמונות תפלות. לדברי עורכי העיתון תופעת האמונות התפלות התרחבה עד כדי כך שישנם אלה הטוענים שהם שליחי האמאם המהדי, ואחרים הטוענים שהם האמאם בכבודו ובעצמו, כמו גם נשים הטוענות שהן נשותיו של האמאם, ויש המרחיקים לכת בטענה כי הם האל בכבודו ובעצמו. עורכי העיתון סיכמו באומרם כי אין למתוח ביקורת על העם המוסת, אלא יש לטהר את החברה מהשלכותיה המסוכנות של תופעה זו, שייתכן וקיימת מאחוריה גם כוונה פוליטית.

לאור זאת הביעו אנשי דת נוספים דאגה לנוכח התרחבות התופעה. איתאללה צאפי גולפיגאני ציין בנובמבר 2006, כי על אמצעי התקשורת להתייחס ברצינות לסוגיית האמונות התפלות, להתמודד עימן ולהתייצב אל מול המחשבות הצופיות, שכן יש המעוניינים להפיץ אמונות אלה לצורך החלשת בסיסי האמונה ויסודות ההיגיון. מנהיג איראן עלי ח'אמנהאי נדרש גם כן לנושא במהלך ביקורו במחוז סמנאן בנובמבר 2006, כאשר הוא הזהיר מפני התפשטותן של אמונות תפלות בחברה האיראנית וקרא לאנשי הדת להיאבק נגדן בנחישות וללא כל הסתייגות.

חלק מהמאבק הגובר נגד תופעת המשיחיות קשור גם להתנהלותו של הנשיא מחמוד אחמדינז'אד, שמרבה להתייחס לאפשרות שובו של האמאם הנעלם. בכנס אנשי דת, שנערך בנובמבר 2005, הוא הצהיר שמשימתה העיקרית של המהפכה האסלאמית היא לסלול את הדרך להופעת האמאם השנים-עשר. כתוצאה מכך הופנתה ביקורת על התפשטות תופעת המשיחיות גם כלפי הנשיא. כך, למשל, התייחסו עורכי העיתון "ג'מהורי-י אסלאמי" לדברים שהשמיע אחמדינז'אד בפני אנשי דת בקום, לאחר שובו מביקור בעצרת האו"ם בספטמבר 2005. לדברי הנשיא, בשעת נאומו בעצרת הוא חש שהילה אלוהית עוטפת אותו. בתגובה לכך טען "ג'מהורי-י אסלאמי" כי התבטאויות כגון אלה מצד מי שאמורים להיאבק בתופעת המשיחיות הופכת את המצב לקשה ומסוכן עוד יותר.

המאבק בתופעת המשיחיות ובגילויי האסלאם העממי קשור בטבורו למערכה הפוליטית אותה מנהל הממסד הדתי השמרני זה מכבר. מערכה זו שאחד מביטויה ניכר במהלך הבחירות האחרונות למועצת המומחים בדצמבר 2006, נועדה להסיר כל איום אפשרי על מעמדם של אנשי הדת מקרב הזרם השמרני המסורתי, השולט כיום באיראן. בשנים האחרונות שב וטען האינטלקטואל עבד אל-כרים סורוש, כי למרות שאין לאסלאם פרשנות רשמית אחידה, ואין פרשנות אחת עדיפה על פני האחרת, הרי שהמשטר האסלאמי עדיין מנסה לכפות את פרשנותו האקסקלוסיבית, ולדחות בתוקף כל פרשנות שיש בה לערער על מעמד אנשי הדת. התגברות תופעות של משיחיות ואסלאם עממי והופעת פרשנויות המערערות על מרכזיותם של אנשי הדת, ימשיכו להציב אתגר לתפיסת שלטון חכם הדת , במיוחד אם מוסד זה יעמוד בפני משבר נוסף כמו, למשל, הסתלקותו של המנהיג הרוחני הנוכחי, עלי ח'אמנהאי.

רז צימט הוא חוקר במרכז ללימודים איראניים באוניברסיטת ת"א וקיבל אישור על הדוקטורט בביה"ס להיסטוריה, אבל מחכה לאיזה תעודה לפני שיתיר לי לקרוא לו דוקטור. 

דג הזהב והבעיה האיראנית / רז צימט

יום שני, 15 במרץ, 2010

בחנוכה ביקרנו בחוות הדגים בשורשים (מקום מגניב לסיורים. למדתי המון). לא רצינו לקנות דגים, כי אני קוטלת דגים ידועה, אבל נורית מהחוה שכנעה אותי שאם מטפלים בהם נכון, יש יכוי שהם ישרדו עד נורוז, הוא ראש השנה הפרסי. אני לא עושה בדיוק מה שהיא אומרת (להחליף חצי מהמים כל שבוע זה מעל לכוחותיי), אבל הדגים שורדים יפה. הראשון מת אחרי חודש, שזה כבר הישג, השני לפני כחודש, ועכשיו אני במרוץ נגד הזמן: האם דג הזהב האחרון ימות לפני ראש השנה הפרסי או שמא יזכה לקשט לנו את שולחן החג?

רז צימט מרגיע:

לקראת ה"נורוז": הויכוח על השימוש בדגי-זהב על שולחן החג

דג הזהב נחשב לאחד מסמלי ראש-השנה האיראני (נורוז, Nowruz) המצוין ב-21 במרץ ומשפחות איראניות רבות נוהגות להניח על שולחן סעודת ערב החג צנצנת ובה לפחות דג-זהב אחד כסמל לחיים מאושרים.
המנהג לעשות שימוש בדגי-זהב במהלך הנורוז עורר השנה, עם זאת, ביקורת והתנגדות באיראן. בכיר במחלקת איכות הסביבה בעיריית טהראן הביע השבוע התנגדות למכירת דגי-זהב בשווקים לקראת הנורוז ולשימוש בהם. לדבריו, מוחזקים דגים אלה בתנאים בלתי-ראויים ועלולים לגרום למחלות שונות ולפיכך מכירתם, קנייתם והשימוש בהם אינם מאושרים על-ידי רשויות איכות הסביבה (פארס, 6 מרץ).
גם אתר החדשות "פרדא" פירסם השבוע מאמר ובו הסתייגות חד-משמעית מהשימוש בדגי-זהב לצרכי החג. מחבר המאמר, חסין עבירי גלפאיגאני (Hossein Abiri Golpayegani), מנה מספר סיבות כנגד השימוש בדגי-זהב כסמל בסעודת החג: סיבה היסטורית: לדבריו, השימוש בדג-זהב במסגרת סעודת הנורוז לא היה מקובל עד לפני כמאה שנים ואין כל עדות לשימוש בדג זה כסמל לנורוז בעבר. מדובר במנהג שמקורו בסין והגיע לאיראן רק במהלך המאה העשרים במקביל לתחילת יבוא התה מסין; סיבה בריאותית: הדג עלול להעביר את חיידק הסלמונלה; סיבה פסיכולוגית: מותו בטרם-עת של דג הזהב עלול בחלק מהמקרים להשפיע לרעה על ילדים קטנים ואף לגרום לטראומה בקרב ילדים ולפגוע בבריאותם הנפשית; סיבה דתית: העברתם של דגי הזהב ממקום מחייתם הטבעי למקום צר וקטן והחזקתם בתנאים בלתי-ראויים במשך ימי החג עלולה להביא למותם וכתוצאה מכך לזיהום האווירה בבית וכן גורמת לצער בעלי-חיים האסור על-פי ההלכה; סיבה כלכלית: מחירו של דג-זהב הוא כעשרת אלפים תומאן (כ-10 דולרים) והמשפחות האיראניות מוציאות במהלך ימי החג בממוצע כ-20 מיליארד תומאן (כ-20 מיליון דולרים) לצורך רכישת דגי-זהב, שממילא אינם מחזיקים מעמד לאורך זמן. למען השם, שלמות הילדים והשמירה על איכות הסביבה יש להימנע, איפוא, משימוש בדגי-זהב כפריט בסעודת החג (פרדא, 2 מרץ).

פורסם גם ב"זרקור לאיראן" מטעם מרכז המידע למודיעין ולטרור.

רוצים לשמוע עוד? יש לי הרצאה בנושא ראש השנה הפרסי ביום חמישי 18.3 בסמינר הקיבוצים. פרטים פה משמאל למעלה. ואפשר להזמין אותי להרצאת העשרה במסגרות שמשלמות היטב (אפרופו 20 מיליארד תומאן). יצירת קשר זה פה מימין בצד.

אז היה כתוב בעיתון.

יום שני, 21 בדצמבר, 2009

תגובה ל"ללמוד פרסית בישראל זה כמעט בלתי אפשרי" (הארץ, 18.12.2009), עם הכותב האורח רז צימט.

תקציר מנהלים: פחחחח.

תלמידי המצטיין עמרי ואחותי המסורה מיכל, כל אחד בנפרד, שלחו לי קישורים לכתבה שהתפרסמה ביום שישי 18.12.2009 בעיתון הארץ, שכותרתה ללמוד פרסית בישראל זה כמעט בלתי אפשרי. בכתבה מרואיין ד"ר רונן כהן, שלמד פרסית בחו"ל כי בארץ זה בלתי אפשרי. התוצאה של הדוקטורט שלו היא ספר עם 1400 מילים בפרסית, שהארץ מגדיר אותו "מילון".את הביקורת (הלא-משהו) שיש לי על הכתבה פרסמתי בעין השביעית. כאן אני רוצה להרחיב קצת בכמה נושאים שלא הגעתי אליהם שם, או שנגעתי בהם בקצרה, וגם לארח את ידידי רז צימט מהמכון ללימודים איראניים באוניברסיטת ת"א, שמבין קצת יותר ממני בשיעה.

הביקורת היא ביקורת ראשונית, על הכתבה בלבד. אם יהיה לי מה להוסיף אחרי שאקרא את הספר, אכתוב פוסט נפרד. לא הצלחתי ליצור קשר עם ד"ר כהן (בעיה לחפש ברשתות חברתיות עם שם משפחה כזה, והוא אינו מופיע במדריך הטלפונים של המרכז האוניברסיטאי אריאל בחוג לישראל במזרח התיכון). מניסיוני האישי כמרואיינת וכקוראת עיתונים, זה שהיה כתוב בעיתון לא אומר שד"ר כהן אכן אמר את הדברים. לכן התגובה כאן היא רק על הכתבה עצמה.

"השיח הציבורי בעניין איראן רדוד ושטחי ומסתכם בעיקר בהיבט הבטחוני". נכון (אם כי ד"ר כהן מתמקד בתרבות עכשווית ואני יותר בעניין השורשים).

אני מקווה מאוד שהרצאות ההעשרה שלי, סדרת ההרצאות "איראן – מאחשורוש ועד אחמדינז'אד" בשיתוף דיוויד ניסן או אורלי רחימיאן, וגם הבלוג שלי – מעשירים את התדמית של איראן.

הפסקה שהכי קוממה אותי היא זאת:

לפני כעשור, כשניגש ד"ר רונן כהן לכתוב דוקטורט על איראן המודרנית, הוא מצא רק ספר לימוד אחד לשפה הפרסית, שחובר 30 שנה לפני כן בידי פרופ' אמנון נצר ז"ל, מהאוניברסיטה העברית. יחסי האיבה בין המדינות מנעו מכהן להסתייע באנשי אקדמיה איראנים, אך בסוף הוא הסתדר: נסע לאירופה, נחשף לספרות איראנית, קרא מאות בלוגים איראניים ודיבר עם כותביהם, והצליח לזהות את צמד המלים האהוב על התקשורת הישראלית: סהאמגינה איראני – האיום האיראני.

הבה נספור כמה שטויות יש כאן:

1.אם ד"ר כהן למד באירופה, זה אומר שהוא יודע לפחות שפה אירופית אחת. אני מהמרת על אנגלית או צרפתית (דרך אגב, למה לא כותבים איפה באירופה הוא קיבל את הדוקטורט?) אם מה שהוא חיפש הוא ספר לימוד, אפשר למצוא בספריות אוניברסיטאיות בארץ את ספרי הלימוד של גרנוט וינדפוהר (Windfuhr) ושל ת'קסטון (Thackston) באנגלית ושל ז'ילבר לזר (Lazard) בצרפתית.

2. אם ד"ר כהן חפץ להסתייע באנשי אקדמיה, למה ישר ללכת לאנשי אקדמיה איראניים? לפני עשור פרופ' אמנון נצר וד"ר שרה סרודי מנוחתם עדן עוד היו בין החיים. פרופ' דוד ירושלמי האגדי, וד"ר יוליה רובנוביץ' המצוינת, ייבדלו לחיים ארוכים, לימדו כבר כמה שנים באוניברסיטת ת"א ובאוניברסיטה העברית בהתאמה. היום יש פרסית גם בבר-אילן, בחיפה ובבן גוריון, אבל אני לא יודעת אם היה לפני עשור.

3. לקרוא בלוגים אפשר גם מהארץ. גם אני עושה את זה. גם להתכתב עם הבלוגרים עקרונית אפשר, אבל לטובתם באמת עדיף מ-IP אירופי (או שאני סתם פרנואידית).

4. אין דבר כזה סהאמגינה איראני. פירטתי על זה בעין השביעית.

ארבע שטויות סך הכול.

עכשיו הבה נדבר על המספר 1400:

סיפרתי לתלמידים שלי על מילון של 1400 מילים והם צחקו, כי הם יודעים יותר והם רק באמצע שנה א'. 1400 מילים זה לא מילון אלא אולי גלוסר. גלוסר כולל אוצר מילים מצומצם של טקסט מסוים או קבוצת טקסטים. מילון כולל, או מתיימר לכלול, את כל המילים בשפה. בפרסית יש א ביסלע יותר מ-1400 מילים. הספר נראה מרשים (כריכה קשה עם צילום!), אבל מילון הוא לא. וגם העובדה שיש בו 150 עמודים – כלומר משהו כמו 10 מילים בעמוד – מעידה על כך שמילון זה לא.

גם ההתבטאות הבאה נראתה לי תמוהה:

במשך 1,400 שנה השיעה חיה כדת אנוסה, והיא פיתחה שיטות הטעיה גם באמצעות השפה. יש בפרסית המון מלים שנושאות מסרים סמויים, והאיראנים משחקים במשחק הזה נהדר

נראה לי שמישהו עשה קופי-פייסט למספר המילים, כי האסלאם עצמו עדיין לא קיים 1400 שנה, אלא אם כן סופרים בשנות ירח מוסלמיות, שאין בהן עיבור כמו בשנה היהודית (השנה הפרסית היא שנת שמש, ומניין השנים הוא מההג'רה של מחמד. השנה הנוכחית היא 1388). והשיעה החלה אחרי מותו של מחמד. כמו כן, כל שפה נושאת מסרים סמויים, ופתגמים הם חכמים בכל שפה. אני לא חושבת שפרסית מצטיינת בכך יותר מהממוצע, וגם אם כן – לא נראה לי שזה מפני שהשיעים היו אנוסים אלא בגלל הנטייה שלהם (שהיא ירושה זורואסטרית) לרוחניות, למאגיה ולחוכמת הנסתר (וכאן אני שוב מסכימה עם ד"ר כהן שהישראלים לא מודעים לפן הזה של אויבם המר). אני לא יודעת למה מתכוון ד"ר כהן ב"מילים שנושאות מסרים סמויים" ולכן אני לא יכולה לומר אם זה משהו חדש, אם זה בכלל מיוחד, אם זה אכן שיעי או משהו שמקורו באיראן הטרום אסלאמית.

מכיוון שאני לא סמכות בענייני כל מה שקשור לאקטואליה (והתקופה האסלאמית זה כבר מ-מש חדש בשבילי), שאלתי את רז צימט, עמית מחקר במרכז ללימודים איראניים באוניברסיטת תל-אביב שהוא מומחה לאיראן של היום. להלן תגובתו המלומדת (גם לתגובה שלי). כמעט לא נגעתי (הערות שלי בסוגריים מרובעים):

ראשית – אני מאוד לא אוהב את השימוש ב"אנוסים" לגבי השיעים. אני לא מומחה עד כדי כך להיסטוריה שיעית, אבל השימוש במונח "אנוסים" אינו מדוייק לטעמי האישי לתיאור המצב של השיעים במהלך רוב ההיסטוריה. השיעים הופלו לרעה ונרדפו במהלך חלקים נרחבים בהיסטוריה שלהם, אבל אין זה אומר שהיה ניסיון לאלץ את השיעים לאמץ את הסונה בכוח (למרות שהיו כאלה ניסיונות). אני מעדיף להשתמש ברדיפת השיעים ולא באינוסם שמכוון למשהו מאוד ספציפי, שלא תמיד היה. מאחר שהתרבות הפוליטית השיעית הושפעה מרדיפת השיעים ולאו דווקא מניסיונות לאנסם להמיר את דתם (כמובן שגם המרת דת אינה מדוייקת בהקשר הזה) – עדיף להימנע בכלל מהשימוש ב"אנוסים" במקרה הזה.
1400 שנה אכן מתייחס  לשנות הירח. אנחנו עכשיו בשנת 1431  לספירה המוסלמית.  קשה לומר מתי בדיוק השיעה התחילה – כי למעשה הפילוג החל מייד לאחר מות הנביא, אבל הגיבוש היותר משמעותי אכן החל בקרב כרבלאא', 680 לספירה.
בכל מקרה – לא הייתי אומר כאמור שהשיעה הייתה דת אנוסה, אלא שהשיעים נרדפו לאורך רוב ההיסטוריה שלהם. גם בתקופה העת'מאנית השיעים נרדפו במידה זו או אחרת, ולכן לא מדובר על תופעה שהיתה רק בראשית השיעה (ולעיתים קרובות גם קשה להבחין בין רדיפות לבין אפליה ממוסדת וכו').
גם הטיעון שבאיראן השיעים תמיד היו רוב אינו נכון כמובן. האיראנים אימצו את השיעה רק במהלך המאה ה-16 בתקופת השושלת הצפוית, ולכן לכאורה –  השפה הפרסית שכמובן התפתחה קודם לכן בהחלט עשויה היתה לבטא את הרדיפות הללו [תגובה להנחה המוטעית שלי שאיראן האסלאמית תמיד הייתה שיעית ושהרדיפות היו רק בהתחלה. מצד שני, אם הרוב לא שיעים, אז השיעה לא אמורה להשפיע עד כדי כך על השפה הכללית].

כדי לסכם את עמדתי הייתי אומר כך:
1. זה נכון שהשיעים נרדפו או  לכל הפחות  הופלו לרעה במהלך רוב ההיסטוריה המוסלמית וברוב המקומות בהם הם חיו.
2. אין ספק שהרדיפות של השיעים השפיעו על תפישת עולמם, על התפתחות האמונה השיעית ועל התרבות הפוליטית של השיעים. גם תפישת ה"תקיה" (הסתרת הדת) התפתחה לאור המציאות הזו של רדיפות.
3. לא הייתי פוסל שהנרדפות השיעית השפיעה לא רק על התרבות הפוליטית השיעית אלא גם על היבטים נוספים, כגון שפה.
4. אף על-פי כן צריך להיזהר מלייחס כל דבר שקורה באיראן או אצל השיעים לתחושת הנרדפות הזו. כך, למשל, יש תיזה שגורסת שהאיראנים מסתירים את תוכנית הגרעין הצבאית שלהם כחלק מה"תקיה". אני חושב שכאן יש כבר הפרזה שגובלת בתיאוריות קונספירציה למיניהן. אין ספק, שהתרבות הפוליטית השיעית (וזה כמובן נכון לא רק לגבי איראן אלא גם לגבי הנהגות שיעיות במקומות אחרים, כגון חזבאללה ועיראק) הושפעה ומושפעת מהמציאות הפוליטית שבה השיעים חיו ופעלו במשך שנים, אבל לא צריך לייחס כל דבר לעניין הזה. כך, למשל, ברור לחלוטין שההתנהלות של ההנהגה האיראנית כיום מושפעת במידה רבה מגורמים נוספים, שאינם קשורים לשיעה, כגון: לאומיות איראנית, אינטרסים פוליטיים וכיו"ב.
5. הדבר המשמעותי הוא ביחס לשפה. לא הייתי שולל אומנם שקיימת השפעה של המציאות הפוליטית של נרדפות על התפתחות השפה, אבל:
א. צריך לזכור שהשפה הפרסית התפתחה במידה רבה עוד לפני השיעה, שכאמור הגיעה לאיראן רק במאה ה-16.
ב. התפתחות של שפה אינה קשורה כמובן רק למציאות פוליטית או לתהליכים פוליטיים והיסטוריים אלא למגוון גורמים אחרים.

6. הערה נוספת – יש קווי דמיון רבים (ואני כאמור לא מומחה כזה גדול לא לשיעה ובוודאי לא לזורואסטריות) בין השיעה לבין הזורואסטריות (אני יודע שאורי גולדברג עוסק הרבה בדבר הזה), ולכן קשה מאוד לומר האם ההשפעה על השפה מגיעה מהכיוון השיעי או מהכיוון הזורואסטרי. אני נוטה לייחס חשיבות רבה יותר להשפעה הזורואסטרית, פשוט – כי היא זו שהיתה דומיננטית לאורך רוב ההיסטוריה שבה הפרסית התפתחה.

תודה לרז צימט, ונראה לי שאורי גולדברג הוא החוקר הבא שאני צריכה להכיר.

ובחזרה לעניינים שאני מבינה בהם: בהנחה שד"ר כהן אכן יודע פרסית היטב, אני מדמיינת אותו תולש את שערותיו בחוסר אונים למראה הציטוטים החסרים והבלתי מנוקדים בכתבה.

דושמאן דאנא אז נאדאן דוסת מתורגם בהארץ כ"עדיף אויב חכם מחבר טיפש",אבל בפרסית כתוב רק אויב חכם מחבר טיפש. אני מניחה שזה העיתונאי שהשמיט את בה באמצע המשפט (למי שרוצה לדעת איך לבטא – došman-e dānā beh az nādān dust, למי שרוצה לדעת איך לכתוב – دشمن دانا به از نادان دوست، ולדוברי פרסית שמחפשים את האוגד – בפתגמים לא חייבים).

הפתגם הלא כל כך נפוץ (מצאתי בגוגל רק ארבעה מופעים, כולם מאותו אתר) اندک دان بسیار گو است אַנְדַכּ דָאן בֶּסִיָאר גוּ אַסְת מצוטט בכתבה כ- אַנְדַכּ דָאן בֶּסִיָאר גֹּפְתְ (שיניתי רק את התעתיק למדויק, זו שריטה שלי), האפשרי אך לא קיים (שוב, מבחן גוגל). הפעם קשה לי יותר להאשים את הכַּתָּב, כי זה שיבוש של מי שיודע פרסית – גזע עבר במקום גזע הווה. האמת, אחלה פתגמים יש שם, ולא רק בפרסית. וגם המטרה של האתר נעלה. כמה פתגמים פרסיים שהיו באותו מקבץ עם הנ"ל: "האדם מוצא את הכסף ולא הכסף את האדם", "כשיש שני טבחים, או שהאוכל מלוח מדיי או שאין בו מלח בכלל", "היום הוא המחר שציפית לו אתמול" ועוד. http://www.lightandwisdom.com – פתגמים מכל הדתות ובכמה שפות (כלומר אנגלית ופרסית).

אישה יפה היא באמת זִיבָּא, אבל זהו לא שם העצם "אישה יפה" אלא שם התואר "יפָה" שמתייחס רק לנשים. בד"כ ליופי קורן כמו של כלה ביום חתונתה.

חיפשתי בגוגל נומגסתאר בכל האיותים שעלו על דעתי שכוללים את המילה סתאר "כוכב" (נמגסתאר, נומגסתאר, נאמגסתאר) ולא מצאתי. אני מניחה שהכוונה הייתה ל-נָאמְגֹסְתַר "פרוּשׂ-שם" (ששמו פרוש בכל מקום). מצאתי את המילה בגוגל, יש לה 125 מופעים, אבל לפחות בעמוד הראשון זה בעיקר שם משפחה ולא "סלב". לדברי האינפורמנטים שלי (איראנים גולים מלוס אנג'לס), נאמגסתר זה באמת מפורסם, אבל זאת מילה מיושנת מאוד שכמעט אינה נמצאת בשימוש. היום משתמשים במילים הערביות.

כאמור, אני צריכה לקרוא את הספר לפני שאגבש עליו דעה אמיתית, אבל לפי כל המילים המובאות בכתבה, נראה לי שהמקורות של ד"ר כהן הם טהרנים – כלומר אנשים שאומרים מה צריך להיות בשפה במקום מה באמת יש (מי שקורא מספיק את הבלוג שלי יודע שגם אני חוטאת בטהרנות, בכל השפות, אבל זה רגשי ולא מדעי). בפרסית, יותר מ-50% מאוצר המילים הוא ערבי. כל המילים שמופיעות בקטע הן מילים פרסיות, כאשר בד"כ (חוץ מהמקרה של זיבא), המילים השימושיות יותר הן ערביות: תהדיד "איום", משהור או מערוף "סלב". זה אפילו לא כמו שמישהו יכתוב מילון עברי (עם 1400 מילים) ויכתוב ידוען במקום סלב. נכון שגם אצלנו אף אחד לא משתמש במילה העברית ידוען, אבל בעברית סלב נחשב סלנג, ובפרסית המילים הערביות הן חלק אינטגרלי מהשפה. וחוצמזה, אם בוחרים 1400 מילים לייצג את התרבות האיראנית – אני לא בטוחה ש"סלב" כל כך חשוב. אבל זאת רק אני.

מדי פעם אני מקבלת מחברים רשימות מילים של טהרנים: טבלאות ובהן המילים הפרסיות המקוריות ש"צריכות" להחליף את המילים הערביות המשמשות בפרסית. אני אוהבת את הרשימות האלה. אני מכירה בהן יותר את הצד הפרסי מאשר את צד השימושי, כי הפרסית האמצעית שלי הרבה יותר טובה מהערבית.

הכתבה מסתיימת ב-"אמנם מי שזורק מלים בשפה שהוא לא מבין הוא קצת "צ'אחאן" (חנטריש)" ועם זה אני מסכימה לגמרי. מצד שני, גם המילה חנטריש מקורה בפרסית – אדם בעל זקן (רִיש) נראה חכם, רציני ומיושב, ואם הוא מתנהג לא בהתאם, הוא עושה צחוק (חַ'נְדֶה) מהזקן שלו. הצירוף ריש+ח'נדה או הטיות אחרות של הפועל לצחוק (ח'נדידן) מופיעות בספרות וגם במילון, גם כ"לעשות צחוק מהזקן" וגם כ"לצחוק על הזקן של מישהו".

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם כבר מדברים על שינוי תפיסה בקשר לאיראן). צרו קשר דרך כאן.

נ. ב. אחת התגבובים לכתבה היה: הטיל האיראני החדש נקרא מושק mushaq. עד כמה שידוע לי זה כינוי חיבה לעכבר, ז"א עכברון. מוש mush בפרסית זה עכבר, עם הסיומת aq זה הופך mushaq. מעניין אותי אם יש לזה פירוש אחר…. (זה ממשיך).

אז דבר ראשון, זה לא mushaq (موشق) אלא mushak (موشک). יש הבדל משמעותי בהגייה בין ק (q، ق), שהיא נחצית, כלומר כמו מבטא עראקי, לבין כּ (k، ک) שהיא כמו ה-כּ הרגילה שלנו.

דבר שני, נכון ש-מוש זה עכבר ו-ak- היא סיומת הקטנה (לא aq-), אבל יש לזה גם פירוש אחר. מוּשַׁכּ בפרסית זה "טיל". זה כמו שבתגבוב בעיתון של צוררים יכתבו This is so funny, the name of the new Israeli missile is Theel (כתבתי ב-th כדי שתהיה גם שגיאה בתעתיק).

נ.ג. מישהו פרסם בתגבובים שם גם המלצה על ההרצאות שלי, זה החמיא לי והביך אותי בעת ובעונה אחת. החמיא כי תמיד טוב לקרוא דברים טובים על עצמך, הביך כי מישהו עוד עלול לחשוב שאני כתבתי את זה. אז תודה למי שכתב.

נ.ד. היום בארוחת צהריים עם חברותיי הפרסיות, אמרה סופי שאת הפתגם došman-e dānā beh az nādān dust מבטאים došman-e dānā beh az nādān-e dust. גוגל מסכים חצי איתי וחצי איתה, מה שאומר שהגרסה שלה גם קיימת. כטהרנית פרסית הזדעדעתי עד עמקי נשמתי, ותלמידיי יודעים למה (לוואי לפני גרעין!). אני בהתייעצויות עם קולגה שהוא גם דובר ילידי וגם בלשן איך יכול לקרות דבר נורא כזה, אבל חוששת שזה יעניין רק איזה שניים מקוראי הבלוג ולכן אכתוב את התשובה שלו כתגובה לפוסט הזה.

נ.ה. לפני כשנתיים, אחרי ששודר הסרט הדוקומנטרי על הפונדקאות שלי, עשיתי שגיאה גסה והתראיינתי למקומון אצל כתב שהוא משורר. הכתבה הייתה בהשראת הראיון ואפילו לא ממש מבוססת עליו. תוך כדי קריאה שאלתי את עצמי מי זאת הפוסטמה הזאת שמראיינים. באחד הקטעים שהכי הוצאו מהקשרם, הכתב שאל אותי: אבל אומרים שהריון זה קשה", ומייד חשב בליבו: "אני גבר, מה אני יודע". עניתי לו: יש נשים שקשה להן ויש נשים שקל להן. ההריונות שלי קלים ואני לא היחידה. אחת התגובות שקיבלתי הכי הרבה מנשים ששמעו שאני פונדקאית היא "אני כל כך מקנאת בך, גם אני רוצה להיות בהריון!".
בכתבה זה נראה כך:

אבל אומרים שהריון זה קשה.
אז אומרים, מה גברים מבינים? ההריונות שלי קלים, נשים מקנאות בי.

בפרסית יש צורת פועל מיוחדת שאם משתמשים בה אז אפשר לדעת שהכותב לא עומד 100% מאחורי מה שכתוב. לכל אורך הפוסט לא אמרתי "ד"ר רונן כהן אמר", כי בעברית אין ההבחנה בין گفته است "אמר לכאורה" לבין گفت "אמר". בספרים קוראים לצורה המיוחדת פועל מרוחק, אני קוראת לזה כסת"ח. לא בטוח שהוא אמר שום דבר מהדברים האלה, הדבר היחיד שבטוח הוא שזה היה בעיתון.