אותיות עשרים ושתים (?)

היום מתפרסמת במוסף הארץ כתבה של יובל סער העוסקת בגופנים, ובה בוקסה צנועה פרי עטי. קישור בקרוב.
הכתבה עוסקת בשני פרויקטי גמר עיצוביים: האחד הוא פרויקט הגמר של של מיכל שני במסגרת תואר בעיצוב במכון הטכנולוגי  בחולון. הפרויקט אינו רק עיצוב גופן חדש אלא הצעה לרפורמה בא"ב העברי. בניגוד לרפורמה שמציעה ללטן את הכתב העברי (כלומר להפוך אותו לכתיב לטיני, kmo she'asu beturkit bishnot hashloshim shel hame'a ha'esrim), מיכל שני מציעה לנפות מהכתיב העברי הומוגרפים כמו ע' (מספיק א') ו-ת' (מספיק ט'), והיא גם מציעה מספר אותיות חדשות, לצלילים שאין להן אותיות, או אותיות שונות לאלופונים שונים (כלומר לביצועים שונים של אותה פונמה, כמו פּ ו-פֿ).

הפרויקט השני הוא הפרויקט של שי גולן, שבוחר במעבר העיצובי מפרנק ריהל לאריאל כדי להדגים את הפישוט שפשה בכל רובדי החברה שלנו.

הבוקסה שהתפרסמה הייתה מוגבלת במילים, וכאן זאת אני שמחליטה. אז הנה החפירות המלאות:

קשה לי עם הנחות היסוד של הפרויקט של שי גולן. אני לא חושבת שהעברית כפופה, שפופה ומתנצלת אם היא בגופן פשוט.
כשעיצבתי מחדש את האתר שלי לפני כשנה, הסביר לי יועץ המיתוג שלי עידו קינן שעדיף לכתוב בגופן בלי סֶריפים (סריפים זה הצ'ופצ'יקים של האותיות. אריאל זה סאנס-סריף, כלומר בלי סריפים) כי כשקוראים טקסט על מסך המחשב זה ממילא יותר קשה, אז עדיף כמה שיותר להקל על העין.
אני יכולה להעיד שעכשיו בהשתלמות שנתתי בפרסית יהודית קדומה ובעברית בהמבורג, מאוד בלבל את התלמידים השימוש בפרנק ריהל, ודווקא אריאל היה להם יותר קל. הבעיה היחידה שהייתה להם עם אריאל בהתחלה היא שה-י' וה-ו' וה-ן' הן רק קו אנכי בלי האופקי הקטן למעלה. בסך הכול, האותיות שאנו משתמשים בהן היום הן הפשטה של פיקטוגרמות, ופיקטוגרמות הן הפשטה של ציורים (למשל הכתב הסיני הוא כתב פיקטוגרפי). האות א', לדוגמה, מקורה בציור של ראש של שור (בעברית תנ"כית אֶלֶף, שמצוי רק ברבים, למשל באלפי מנשה. אכדית אַלְפֻּ, וגם באוגריתית אלפ). ראש השור נטה על צידו בכתב העברי העתיק, ששימש בעצם לכל השפות השמיות באזור, והתהפך לגמרי כאשר היוונים שאלו את הכתב מן הפיניקים.

הרצאות העשרה * השפה העברית * עברית * כתב עברי * מרצה * מרצים

התפתחות האות א' - מציור ועד האות A

עם הזמן התפתחו סגנונות שונים שמזוהים עם עמים מסוימים, כמו הגופן הגותי באותיות לטיניות, אבל בסך הכול אות היא הפשטה של צליל.

אני מסכימה עם שי שבפרנק ריהל יש מסורת ויידישקייט ובאריאל אין. גם שפרנק ריהל יותר יפה, ההבחנות בו יותר ברורות, ואפשר להבין גם מחוץ להקשר שאלה אותיות ובאיזו שפה.
הסיבה שהילד לא זיהה אותיות בודדות וש-פס נראה בדיוק כמו GO היא שבלי סריפים צריך הֶקשר כדי להבין איזו אות זאת, או בכלל כדי להבין שאלה אותיות ולא סתם צורות גיאומטריות. זהו מחיר ההפשטה. ברמת הפשטה גבוהה, מסתבר שגם שפות אחרות משתמשות באותן הפשטות כמונו (דרך אגב, זה קורה לא רק בגופן אריאל. ענתי שאלה אותי פעם למה על הכוס על הדלפק בבית הקפה כתוב "קוד").
בעניין העגבניה, אני לא יכולה להעיד על הטעם של בני אדם בכל העולם, אבל כל האנשים שפגשתי אוהבים עגבניות עם טעם. מה שקרה לעגבניה הוא שכדי לחסוך זמן ולעשות יותר כסף, מבחילים אותן באתילן (להבחיל זה מונח מתחום הבוטניקה, במקרה הדוקטורט של אמא שלי הוא בבוטניקה), שזה אומר שחושפים אותן לגז מסוים שגורם להן לגדול ולהאדים יותר מהר, אבל כשזה בלי זמן ובלי שמש, הן לא מספיקות לפתח את הסוכר ולכן אין להן טעם.
זה לא עניין של להתאים לכולם אלא עניין של חיסכון בזמן, וכאן אני כן רואה את הדמיון למעבר לאריאל ולטקסטים קצרים יותר. לאנשים אין זמן ואין סבלנות. למגדלים אין זמן לחכות שהעגבניה תבשיל באופן טבעי ותפתח את הסוכר, לאנשים אין זמן להתבלבל בין ב' ל-כ' ובין ד' ל-ר, דברים שדווקא קורים יותר בכתב עם סריפים. ככל שהגופן פשוט יותר, האות קרובה יותר לצורה המופשטת שלה והמוח לא צריך לעבוד כל כך קשה כדי לעשות את ההפשטות (כל עוד יש לו הקשר, כמובן). עידו אמר לי בהתחלה לכתוב פוסטים קצרים יותר בבלוג שלי, כי לאנשים אין סבלנות לקרוא טקסטים ארוכים.

קיבלתי את העצה העיצובית אבל הטקסטים שלי עדיין ארוכים, כמו שאתם יודעים.

בשורה התחתונה, אני לא חושבת שגופן אריאל גורם לאנשים לקרוא פחות. אם כבר, הוא מאפשר להם לקרוא יותר. אבל קיצור הטקסטים ופישוט הגופן נובעים מאותה סיבה: אין לנו זמן.

על הפרויקט של מיכל שני כתבתי:

הבעיה שמתארת מיכל שני הייתה קיימת הרבה לפני שהתחלנו להשתמש במילים אנגליות בעברית.
העברית שאלה מילים משפות זרות מרגע שבאה במגע איתן, כלומר תמיד. ההבדל הוא שהיום המילים האלה הן אורחות, ואנחנו רוצים לבטא אותן כמו בשפת המקור, ובעבר היינו "מאזרחים" אותן ללא היסוס.
בהטמעת המילים בעברית היו שני סוגי בעיות: צירופים בלתי אפשריים ועיצורים שלא קיימים. אני אתייחס עכשיו רק לעיצורים שלא קיימים, כי זה קשור לפרויקט.
כאשר מחבר מגילת אסתר רצה לבטא את העיצור TH בפרסית (כמו ב-THIN), הפתרון היה ת', כמו ב-אחשתרנים, או ד כמו באחשדרפנים. כאשר הוא רצה לבטא את העיצור J, הוא כתב ז, וכך קיבלנו את המילה זמן (פרסית עתיקה ג'מאן). CH (כמו בצ'יפס) תעתקו כ-ש [אפשר, שתר (במגילת אסתר)].
ההבדלים בין B ל-V (בֿ),בין K ל-X (ח') ובין P ל-F הם הבדלים ייחודיים לענף של השפות השמיות שאליו שייכת העברית, ואינם קיימים, למשל, בערבית ובאכדית (הם כן קיימים בארמית). במקור כל אותיות בגד כפת היו "דגושות" (כלומר פוצצים: BGDKPT), אבל בסביבות פונטיות מסוימות הן הפכו לחוככים (v,γ,δ,x,f,θ). הניקוד משקף את ההבדל בין אלופונים – כלומר בין ביצועים שונים של אותה פונמה. במקרה של אותיות בגד כפת, האלופונים הם פוצץ וחוכך.
זה לא אותו דבר כמו צליל שלא קיים בשפה.

בלשונות יהודיות בגולה, היה צורך לבטא צלילים שלא היו קיימים באותה שפה. ביידיש ביטאו צ' (כמו צ'יפס) כ-טש, כמו טשרניחובסקי. בפרסית יהודית קדומה ביטאו אותה כ-צ', עם או בלי נקודה למעלה (שאני מתעתקת כגרש), ובניבים מסוימים כ-ג'. כנ"ל לגבי ג' (יש ניבים שלא מבחינים בכתיבה בין צ' ו-ג', ומשתמשים באותה אות להביע את שתיהן, ויש כאלה שמפרידים ואז צ' זה צ' ו-ג' זה ג'). בפרסית יהודית קדומה, תֿ גֿ ו-דֿ (לפעמים בלי הקו למעלה) משמשות להבעת הפונמות הערביות ث (θ)، غ (γ)، ذ (δ) בהתאמה, כמו בעברית המקורית.

כך שהבעיה שמציגה שני קיימת לא מהיום, ותמיד פתרו אותה באמצעות דיאקריטיקה (הוספת נקודות וקווים מסביב לאותיות, שזה גם ניקוד וגם סימון החוככים, למשל).
ההצעה שלה חמודה, אבל נורא קשה לי לקרוא ככה.
מצד שני, אני מניחה שבכל רפורמה בכתב היה קשה בהתחלה להתרגל לאותיות החדשות.

עכשיו קצת ביקורות:
לא הבנתי למה מיכל שני אומרת שאין צ. אם זה משום שאפשר לבטא צ כ-טס, אז למה צריך סימן מיוחד ל-קס/קז/גז ול-טש? (ובבקשה להבחין, כי סקס ואגזיט, ישראלית "אקזיט" זה לא אותו דבר).
העברית שהיא מתייחסת אליה היא עברית ישראלית במבטא אשכנזי. יש עדיין עדות שמדברים בהן ב-ע' ו-ח' ואפילו ט' ו-ק. על רעיון הרפורמה בכתב וביטול ההבחנה בין פונמות הומופוניות (כלומר בין "אותיות" שיוצרות הבדל בין מילים אבל כבר אין הבדל בהגייה שלהן) נכתבו ועוד ייכתבו קילומטרים. בעיניי זה בעייתי, כי האיות השונה עוזר לנו להבחין בין מילים שונות, למשל עלים ואלים. בפרסית, דרך אגב, אמנם נוספו אותיות כדי לבטא פונמות שאין בערבית, אך הכתיב בפרסית עדיין מבטא הבדלים בין פונמות ערביות שונות שהן הומופוניות בפרסית.

עם הרפורמה בכתיב, יהיה הרבה יותר קשה לקרוא, כי יותר מילים יהפכו להומוגרפיות (כאלה שנכתבות אותו דבר). אבל יהיה יותר קל לכתוב בלי שגיאות.
זה מזכיר לי את כל הנטייה של מערכת החינוך, במקום להעלות את רמת התלמידים, לפשט את החומר ואת הבחינות. מה שתיתן הרפורמה בכתב וביטול ההבחנות בין ח ל-כֿ, בין ע ל-א ובין כּ ל-ק, היא שלילדים יהיו פחות שגיאות כתיב.

זה קצת מחזיר אותנו לדיון הראשון, של פישוט הגופנים.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני פשטות). צרו קשר להזמנת הרצאה.

11 תגובות לפוסט "אותיות עשרים ושתים (?)"

  1. רשקולניקוב הגיב:

    "סאנס-סריף"?
    אאוץ'. אני לא פרנקופיל ואפילו לא קרוב לכך, אבל סן-סריף.

  2. תמר הגיב:

    בצרפתית מבטאים את ה-S הסופית ב-sans גם לפני עיצורים (כשהייתי קטנה הייתה בטלוויזיה סדרה בשם סאנס פמי sans famille).
    גיגלתי, ויש גם סאנס, גם סן וגם סנס סריף. הכי הרבה תוצאות היו בסנס-סריף.
    אז ברשותך, אני משנה רק את ה-א…

  3. חנן כהן הגיב:

    אי הנוחות בקריאה ממסך המחשב של אותיות סנס-סריף היא זמנית.

    אני קורא עכשיו בספר דיגיטאלי (קינדל) והאות היא טיימס ניו רומן. מאד קריא.

    איכות המסך היא זאת שקובעת את הנוחות. כשיגיעו מסכי המחשב לאיכות של הספרים הדיגיטאליים, המצב ישתנה בחזרה.

  4. אילן הגיב:

    תודה, מרתק

  5. […] תמר עילם גינדין מבקרת (א) הצעה לכתב עברי חדש וגם (ב) ביקורת על המשמעות התרבותית של מעבר מפונט פרנק-ריהל לאריאל בפוסט מעמיק שמציב את העבודות על ההיסטוריה של התפתחות הכתב (כמובן, אל תפספסו מבט אל העבודות עצמן. ראיתי שעמדתם לעשות את זה. לא, זה שיש תיאור שלהן בפוסט זה לא אומר שאפשר לדלג). […]

  6. עודד קדם הגיב:

    תודה על המאמר!! מעניין מאד, לא ידעתי, ש-A היא, פשוט, א' דע"צית שהסתובבה…

    מה שנגע להצעת-הרפורמה המזעזעת דנן, בשתי מלים: חס ושלום!!!

    או, בחמש מלים: חס ושלום, היה לא תהיה!!!

    מה זה הרעיון החולני הזה, להפוך את הטוקבקית הנבערת, לעברית הרשמית? מה השלב הבא? יחליטו, שבסיום כל משפט, צריכים לבוא שלושים ושמונה סימני-קריאה + שלוש ספרות 1?

    לא יפתיעני, כבר…

    הסובלנות לשגיאות, היא קטסטרופה פשוטה – ועל כל אותם "אקדמאים" (בעיני-עצמם בלבד, כמובן), המדברים ב"יש לי את" ו"במידה ו" לא התחלתי, אפילו, להתמרמר…

    כי מהי הסיבה לכך, שאותה שני תמוהה, אינה מבחינה בין א ל-ע, או בין ת', ת ו-ט?

    שורש הרע הוא, כמובן, בעובדה, שבעזבם את ההיגוי האשכנזי השגוי, בחרו אבותינו, למראה האימה, דווקא בהיגוי הספרדי, השגוי אף יותר (לאשכנזים, לפחות, היתה תנועת-קמץ = בין A ל-O…). שהרי, היה עליהם לבחור, כמובן, בהיגוי התימני!! שהוא, כידוע, המבטא העברי הנכון היחיד. כל השאר = שגויים לחלוטין.

    בתימנית, הוגים את התנועות כמו שצריך – ומה שחשוב אף יותר: יש גרוניות… יש נחציות… זוהי העברית!!

  7. אורן הגיב:

    בקשר לביקורת האחרונה שלך לגבי הצעתה של מיכל שני, הרי שהמעבר לכתיבה ללא ניקוד קדם לה, ולדעתי גורם הרבה יותר בלבול לקוראים עברית מביטול הומופוניות. אם כבר, תעתוק לטיני רק ישפר את המצב, כי הוא יבטל הרבה יותר כפילויות.

  8. בקי הגיב:

    הערה לגבי הפרויקט של מיכל שני
    בעיני, הצעות הגב' שני לשינוי שיטת הכתב ועיצוב הכתב בעברית הן מענינות מאד אבל לא יפות בכלל. אבקש להתיחס כאן לא להצעות עצמן אלא לתפיסה כלשהיא שנראה לי שעומדת בבסיסן, להנחות בסיסיות שיתכן ששני מקימת לגבי שפתה ושפות אחרות.
    שני מנסה לארגן את העברית לפי הדוגמה האנגלית. מההסברים להצעתה נראה שהאנגלית היא המקור לכל התיחסותה לעברית. לעניות דעתי, אחת הבעיות של הגב' שני היא השוואה לאנגלית בלבד, כאילו האנגלית היא אבן הבוחן היחידה. לא נראית אצלה התיחסות לשום שפה אחרת. לא נראית גם שום השוואה בכיוון ההפוך, ביקורת על האנגלית לאור העברית.
    אבל במציאות, אנגלית היא לא כל העולם. יש עוד שפות רבות, כל אחת ודרכה. יתכן ששני מכירה רק את האנגלית ולכן הצעותיה מוטות אנגלית לחלוטין. אך אם נבין שהאנגלית אינה סטנדרט, אלא רק אפשרות אחת מני רבות הנהוגות בעולם, נגלה שגם דרכה היחודית של העברית יכולה להיות לגיטימית.
    נכון שהכתב העברי אינו מעביר במדויק את הצלילים של השפה העברית, קודם כל בגלל יצוג לקוי של התנועות, ועם השנים נוספו גם דומשמעיות של העיצורים (הומופונים). אבל בתחום זה האנגלית היא דוגמה רעה במיוחד. דווקא היא, מכל השפות המשתמשות באותיות לטיניות, הנה בעלת הכתיב הגחמני ביותר. במלים אחרות, כמו בעברית גם באנגלית הכתיב לא מעביר במדויק את הצליל של השפה.
    יתכן שבחסות קשר לכאורה לעולם הגדול, אנו מגלים רק התבטלות בפני האנגלית, וזאת בעצם פרובינציאליות.

  9. רפי הגיב:

    הנה קישור למאמר על הכתב הערבי
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3949715,00.html

    מסקנת המחקר והצעת החוקר: לא "לפשט" את הכתב הערבי, אלא: "תוצאות אלו מעידות על כך שקיים אתגר גדול יותר בקריאה של השפה הערבית במיוחד אצל הקורא המתחיל. הדבר מחייב את העוסקים בהוראת הכתב הערבי, בעיקר בשלבי בית הספר ולימוד הקריאה, להיערך בהתאם ולבנות תוכניות לימוד מיוחדות כולל שיטות התערבותיות לקריאת הערבית."

  10. יותם הגיב:

    מעניין מאוד, תודה על הגרסא המלאה.

    א. צדק עידו שהמליץ לך על "אריאל" כפונט טקסט למסך. אין אותיות סריפיות בעברית המותאמות לתצוגה על מסך (בניגוד לאותיות לטיניות), ואכן כמו שחנן כהן ציין — מדובר במגבלה טכנולוגית. כרגע אין מספיק פיקסלים באינטש בשביל לתאר את הניואנסים של פונט סריפי. כפי שמתחילים לראות בקינדל ודומיו, שמבוססים על טכנולוגיןת תצוגה שונות, העניין ישתנה בעתיד הלא רחוק.

    ב. בקשר ל"ככל שהגופן פשוט יותר, האות קרובה יותר לצורה המופשטת שלה והמוח לא צריך לעבוד כל כך קשה כדי לעשות את ההפשטות".
    לדעתי את טועה, משתי סיבות:
    1. האמירה הזו סותרת פחות או יותר את כל המחקרים והניסויים שנעשו בענייני קריאוּת* (legibility). הדעה הרווחת היא שהעין/מח לא קוראים/מפענחים טקסט אות-אות, אלא קולטים מילים שלמות כגושים ויזואליים בעלי צורה ייחודית, כפי שניתן לראות באימג' הבא:
    http://www.gis.unbc.ca/courses/geog205/lectures/lettering/101BostonFontType.jpg
    (יש דוגמאות ידועות יותר, אך לא מצאתי אותן כרגע)
    הצורות השונות נוצרות דווקא מהניואנסים הקיימים באותיות, ומההבדלים ביניהן, ובאותיות פשוטות/מופשטות יותר יהיה קשה יותר להבחין בהם.
    * ר' – The Visible Word, H. Spencer

    2. כמו כן ידוע שהקליטה והפענוח של האותיות לא מתבצע כל פעם מחדש, אלא נשען על נסיון קודם. הפרנק ריהל קריא הרבה יותר (בפרינט) מכל פונט אחר פשוט כי אנחנו רגילים אליו. כ־90% מדברי הדפוס בישראלי מסודרים בו.
    הטיפוגרפית הצ'כית סוזנה ליצ'קו אמרה פעם "we read best what we read most" באותו הקשר בדיוק – רמת הקריאות היא למעשה הסתגלותית ותלויית נסיון, ולא מסתמכת רק על תאוריה טיפוגרפית של מבנה הפונט עצמו. (בדיוק כך למשל בגרמניה יכלו לקרוא בקלות אותיות בלאק-לטר (הקרויות גם פראקטור או "גותיות"), בעוד שלקורא זר האותיות כמעט בלתי קריאות לחלוטין. הכל עניין של הרגל, ואנחנו התרגלנו לפרנק ריהל.)

    נב
    עכשיו אני שם לב שיש כאן סקריפט שמקטין את ספרות הפונט לגובה השורה. סחטיין 🙂

  11. מקור הבעיה של הצעות מוזרות המציעות סירוס של העברית הן בהנחה שיש צורך להקל על הקריאה באופן מרבי. טענה זו נגזרת מגישה תרבותית שדוגלת בנוחיות כערך עליון, יותר מדיוק ואסתטיקה. אני לא שותף להנחה זו.

    אמיר

כתיבת תגובה