מבוא לתרבות איראן הקדומה (5)

מתוך המבוא לסדרה “תרבות איראן הקדומה” ששודרה באוניברסיטה המשודרת בסמסטר אביב 2009.

חלק א חלק ב חלק ג חלק ד

השפה הפרסית הייתה, כאמור, לשונו של מחוז השלטון. הדבר המעניין הוא שהיא מעולם לא נכתבה בכתב משל עצמה. הפרסית העתיקה כתובה בכתב יתדות, שאותו שאלו הפרסים מן השומרים והאכדים, ופישטו אותו קלות.
הכתב הפרסי העתיק פוענח במאות השמונה עשרה והתשע עשרה, מאפס. התהליך ארך מעל שבעים שנה. החוקרים שפענחו את כתב היתדות הפרסי לא ידעו, כמובן, פרסית עתיקה, והם ביססו את הנחותיהם על הפרסית האמצעית, ועל לשון האווסטה. בשתי הלשונות ידוע כיצד בוטאו המילים, כיוון שהן עדיין משמשות בפולחן ובלימוד הלכה בקרב הזורואסטרים. כיוון הכתיבה – משמאל לימין – זוהה באמצעות השוואת שני טקסטים זהים עם חלוקת שורות מעט שונה. התו הבא שזוהה היה מפריד המילים, והמילה הראשונה שפוענחה הייתה “מלך” xšayaθya – רצף היתדות הנפוץ ביותר.

בפרסית עתיקה נשארו לנו כתובות סלע של המלכים האח’מניים, כתובות משעממות למדיי, אך מהן ניתן ללמוד גם על השפה וגם על אירועים היסטוריים כמו עלייתו לשלטון של דריווש הגדול, שעליה ארחיב בהרצאה על מגילת אסתר.  ברוב המקרים כאשר אדבר על אירועים היסטוריים או תיאורי חצר מתקופה זו, אתבסס על תיאוריהם של ההיסטוריונים היוונים. במשך רוב התקופה האח’מנית בילו המלכים הפרסים במלחמות נגד היוונים. בתקופה מסוימת פרס אף שלטה ביוון. ההיסטוריונים היוונים תיעדו כמובן את המתרחש במקומותיהם, אבל גם את המתרחש בארצות אחרות, ולא הפסידו אף הזדמנות להכפיש את הפרסים.  חלק גדול מההרצאה על מגילת אסתר וחלק קטן מההרצאה על מעמד האישה באיראן הקדומה מתבססים על כתבים אלה.

המאזין עתיר הדמיון מוזמן לדמיין במהלך הסדרה איך הייתה נראית ההיסטוריה של העולם אילו הפרסים היו מנצחים בקרב מיקאלה בשנת 479 לפני הספירה וממשיכים לשלוט ביוון, או אילו הפרסים היו מצליחים להביס בשנים 334-330 לפנה”ס את אלכסנדר מוקדון, המכונה בספרות הפרסית אַלַכְּסַנְדַר יִ הְרוֹמָאיִג “אלכסנדר הרומאי” או אלכסנדר י גִיזִיסְתַג – “אלכסנדר המקולל”.

השפה הפרסית העתיקה דומה מאוד לסנסקריט – השפה הקלסית של הודו – ולאווסטית – לשונו של זרתושטרה. ניתן לומר ששלוש השפות הן ניבים של שפה אחת, ומספיק ללמוד אחת מהן כדי לקרוא בשלושתן. בשפה זו יש שלושה מינים – זכר, נקבה וסתמי, יש מערכת פועל מסועפת, ויש יחסות – כלומר סיומות של שם העצם וכינוי הגוף לפי תפקידן התחבירי במשפט. למשל “המלך” כנושא המשפט יהיה xšayaθyah, “את המלך” יהיה xšayaθyam ו-”של המלך” יהיה xšayaθyahya.

הפרסית האמצעית מתועדת בתקופת השושלת האח’מנית, מהמאה השישית עד הרביעית לפני הספירה. לאחר מכן יש חור שחור, שבו אין תיעוד לשפה הפרסית. במאה השלישית לספירה עולה השושלת הסאסאנית. שושלת זו פחות מוכרת לנו, כי מלכיה מן הסתם אינם מוזכרים בתנ”ך. מי שקרא את השאה נאמה, ספר המלכים הפרסי, מכיר שמות של מלכים משושלת זו, כגון אַרְדַשִיר, בַּהְרָם ועוד. דרך אגב, ארדשיר הוא גלגולו בפרסית אמצעית של שם המלך אַרְתַּחְשַׁסְתָּא, המוזכר גם בתנ”ך. בתקופה הסאסאנית מתועדת השפה הפרסית האמצעית בשני להגים שונים: הלהג הזורואסטרי נקרא גם פַּהְלָוִי, והוא נכתב בכתב ארמי, אבל סוג אחר של כתב שאינו דומה כלל לכתב המרובע שאותו אנחנו מכירים. כתב הפהלווי הוא כתב מצוין וחסכוני ובו ארבע עשרה אותיות בלבד. חלק מהאותיות ניתן לקרוא ביותר מדרך אחת. קצת כמו שבעברית האות ב’ יכולה להיות גם B וגם V, אלא שבפהלווי אין תמיד קשר פונטי בין ההגאים השונים המיוצגים על ידי אותו סימן: למשל ו,נ,ע,ר כתובות כולן כקו אנכי. האותיות ג,ד,י נראות אותו דבר, ואם מכפילים את אותה אות – זה יכול להיות גם ס’. וכן הלאה וכן הלאה. בנוסף לאות ר’ הרשומה כקו אנכי, האות ל’ משמשת לעיתים קרובות לציון העיצור ר’.
אם מיעוט האותיות לא מספיק – השפה גם כתובה בכתיב היסטורי, כלומר כתיב שכבר אינו משקף את ההגייה האמיתית, בדומה לצרפתית של ימינו. למשל רצף האותיות ש-ת-ל נקרא שַׁהְר “ממלכה”. אבל זה לא הכל – מכיוון שהסופרים בחצר המלך היו בבלים גם בתקופות שבהן מרכז השלטון לא היה בבבל, נשארו אידיאוגרמות – כלומר מילים שנכתבו ארמית ונהגו בפרסית. כך למשל המילה ל”סוס” נכתבת סוסיא ונקראת אַסְפּ, המילה ל”לילה” נכתבת ליליא ונקראת שַׁבּ, המילה ל”שם” נכתבת שמ ונקראת נָאם, וכן הלאה.

הלהג השני הוא הלהג המניכאי. הדת המניכאית התקיימה באיראן בתקופה מקבילה ובזמן מסוים אף התחרתה בנצרות. פרסית אמצעית מניכאית מתועדת רק מחוץ לאיראן המדינית של היום: כתבים מניכאים נמצאו בתורכסתאן הסינית, אך היא דומה מאוד לאחותה הזורואסטרית. הכתב שלה גם הוא שמי – במקרה זה סורי – וגם כאן אי אפשר להבין את הכתב רק על סמך הכרת העברית. היתרון של הפרסית האמצעית המניכאית הוא שכל אות נקראת בצורה אחת בלבד, מקסימום שתיים עם קשר ביניהן, ואין בה אידיאוגרמות כלל. בהרצאה על הדת המניכאית מוזמן המאזין עתיר הדמיון לחשוב מה היה קורה אילו הקיסר קונסטנטין היה מאמץ במאה הרביעית לספירה את הדת המניכאית במקום את הדת הנוצרית, והופך אותה לדתה הרשמית של האימפריה הרומית.

במאות השנים שחלפו בין הפרסית העתיקה לפרסית האמצעית, התנוונה מערכת היחסות ונשארה בעצם רק במילה “אני”. כמו באנגלית, יש הבדל בין I ו-me. גם המינים אבדו, עד כדי כך ש”הוא” ו”היא” זאת אותה מילה – awē. מערכת הפועל התנוונה אף היא, ונשארו בה רק זמני העבר וההווה, וצורות מודאליות – כלומר פעלים שאינם מביעים פעולה שקרתה או קורית באמת. בזמן עבר היה הבדל בין פועל עומד ופועל יוצא.

בתקופה הסאסאנית הייתה פריחה ספרותית ותרבותית – נכתבו ספרים עלילתיים, ספרות חוכמה וספרות דתית והלכתית ענפה. על ספרות זו מתבססות הרצאותיי על הנביא זרתושטרה, על עיקרי אמונה בדת שייסד, על מעמד האישה, על חוקי ירושה, על דיני טומאה וטהרה ועל העולם הבא.

סוף ב-6.10

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת  הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני איראן הקדומה). צרו קשר מכאן

3 תגובות לפוסט "מבוא לתרבות איראן הקדומה (5)"

  1. מעניין מאוד, כיף לקרוא, אנא המשיכי לפרסם את ההרצאות בסדרה!

  2. רשקולניקוב הגיב:

    ארדשיר מוזכרת בתלמוד פעמיים, בתור שם של עיר בבלית, הסמוכה לעיר אחרת בשם אקטיספון. את יודעת אולי מה משמעות השם אקטיספון?

  3. פשוט יעל הגיב:

    רשקולניקוב: סליחה על התגובה המאוחרת, אבל נתקלתי בה רק עכשיו (הגעתי לכאן בעקבות חיפוש שערכתי כדי להחליט אם לכתוב "קטסיפון" או "אקטיספון" באיזו הערת שוליים במשהו די בלתי-קשור)… בכל אופן, אולי יועיל למישהו אחר, אי פעם. ובכן, אקטיספון התלמודית היא קטסיפון, עיר הבירה של הסאסאנים. זו היתה עיר גדולה, מרכזית ומשגשגת, עם השפעות הלניות, והשם "קטסיפון" גם הוא הלני בסה"כ, אם כי בוויקיפדיה מסבירים שזו "a Hellenized form of a local name that has been reconstructed as Tosfōn or Tosbōn". כיום, אגב, שמה הערבי הוא בכלל אַלְמַדָאאִ'ן.

כתיבת תגובה