איפה מתרחשות המהפכות?

נו, אתם רואים? שווה לדווח אצל עידוק על הנעשה באיראן הווירטואלית. עכשיו אני נחשבת מומחית, ונבחרתי להציג מושב בכנס ישראל-שדרות לחברה של המכללה האקדמית ספיר. להלן עיבוד של נייר העמדה לקראת הכנס. העיבוד מותאם לאנשים שיודעים כבר איך עובדות רשתות חברתיות, והוספתי כמה משפטים שלא הרשיתי לעצמי לכתוב בנייר עמדה רשמי, ופה ושם שיניתי קצת את השפה. בטח תשימו לב.

 

תקציר:

את המהפכות שהתרחשו בכל רחבי העולם בשנה האחרונה, איש לא צפה. אחד המאפיינים המשותפים לכולן הוא השימוש ברשתות חברתיות לשם ארגונן. מושב זה בוחן את תפקידם של  האינטרנט ושל הרשתות החברתיות בעיצוב ההמהפכות האחרונות. כנס שדרות עוסק בחברה בישראל, ולכן הוחלט להתמקד בתנועת המחאה בישראל. עם זאת, הדיון בנייר העמדה ובפאנל ייגע גם במהפכות ברחבי העולם.

 

אלט-טאב: בחלק מהמקרים, למשל בישראל, המהפכה האמיתית הייתה תפיסתית: אנשים יצאו מהאדישות. עם זאת, מכיוון שאנו מדברים על גילויים פיזיים של אותן התארגנויות, המילה מהפכה תשמש להלן רק לציון התארגנות שהובילה לשינוי המשטר.

אלט-טאב:

ההפרדה בין מהפכות ובין ניסיון הפיכה אינה רלוונטית בעיניי לדיון בתפקידן של הרשתות החברתיות. ההבדל הוא רק בתוצאה לעת עתה, ונובעת מגורמים שחורגים מנושאו של מושב זה: חוזק היד של השלטון, התערבות חיצונית, נאמנות כוחות הביטחון, גורם הזמן ועוד. לפני חודשיים היינו כותבים על לוב "ניסיון הפיכה", ובעוד חודשיים אולי נכתוב על סוריה ואנשאללה גם על איראן, "הפיכה". עם זאת, מכיוון שאנחנו בכל זאת עוסקים גם בעולם הקשיח (להלן: העולם הפיזי), הבחנתי בין מהפכות ובין ניסיונות הפיכה. שיפט-אלט-טאב. שיפט-אלט-טאב.

רקע:

שינויי אקלים בזירה הסוציו-פוליטית:

בשנה האחרונה היינו עדים לשינויים היסטוריים מרחיקי לכת במפה הסוציו-פוליטית במזרח התיכון, ובמידה מסוימת גם באירופה ובארה"ב. הלהבות שבהן הצית את עצמו הצעיר התוניסאי מוחמד בועזיזי אחזו במדינות המזרח התיכון, שם נפלו משטרים שנחשבו יציבים יחסית, ואחרים (אולי) בדרך. הן התפשטו ברחבי אירופה בהפגנות אלימות על רקע חברתי, ואף חצו את האוקיינוס אל ארצות הברית, מעוז הקפיטליזם והציתו מחאה סוציאליסטית בוול-סטריט.

האם אכן ההפגנות במזרח התיכון הן אשר גרמו לגל המחאה בעולם המערבי? קצת קשה להוכיח. העובדה היא שהמהומות בעולם התחילו בארצות ערב וסוקרו בכל העולם, ואחר כך חלה התעוררות כלל עולמית, אחרי שאנשים תהו במשך חודשים "למה אצלנו זה לא קורה".

ביוני 2011 פתח איציק אלרוב אירוע פייסבוק שקרא לא לקנות קוטג' במשך חודש שלם. החרם אמור היה להתחיל ביולי, אך עצם האיום הוריד את מחירי הקוטג' מכ-8 ש"ח אל מתחת לרף ה-5 ש"ח עוד ביוני. הייתה זו הפעם הראשונה שהציבור החילוני השתתף בחרם צרכנים ואף הצליח (היו לפני כן חרמות שלא צלחו, כמו מסע מת"א לירושלים במחאה על מחירי הדלק, שהתארגן אף הוא דרך פייסבוק). אין זה מפתיע שמארגן האירוע בא מהמגזר החרדי, שבו חרם הצרכנים הוא כלי שימושי ביותר מזה שנים.

בתחילת יולי 2011  פתחה דפני ליף, עד אז עורכת וידאו אלמונית, אירוע בפייסבוק, שנתחם במקור בין התאריכים 14-23.7.2011,  וזה חלק מתיאורו:

ביום חמישי שבוע הבא בשעה 19:30 בערב, אחרי כ-10 שעות עבודה אגיע לכיכר הבימה עם אוהל שבדרך כלל נחשף לנופים שונים מתל אביב, ארכיב אותו (נראה לי שאני זוכרת איך) ואחנוך את ביתי החדש.

אז הנה, אני מזמינה אתכם להצטרף. יכול להיות שזה יהיה לילה מאוד בודד, אבל אם מספיק מאתנו יהיו שם יהיה הרבה יותר קשה להתעלם. בכל זאת, זאת כן העיר שלנו!

אירוע זה סימן את תחילתה של תנועת המחאה הגדולה ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. הוא ללא ספק משמעותי ביותר לפחות בכך שהוציא את "עַם הלייק" לרחוב, וכרגע מוקדם מכדי להעריך את טווח השפעתו ואת היקפה של השפעה זו.

אלט-טאב: הפגנת החרדים נגד בג"צ ב-1999 נחשבת להפגנה הגדולה ביותר בתולדות ישראל, אך היא אינה תנועת מחאה. כמו כן, ההפגנות בקיץ 2011 היו במספר מוקדים, וב"הפגנת המיליון" השתתפו בכל רחבי הארץ יותר אנשים מאשר בהפגנת החרדים ב-1999. שיפט-אלט-טאב.

מטרתו של המושב בכנס שדרות היא לבחון את תפקידיהם של האינטרנט ושל הרשתות החברתיות בתנועות המחאה ובמהפכות במזרח התיכון בכלל ובישראל בפרט, את חשיבותם של הכלים ואת ייחודן של המהפכות.

היסטוריה של מהפכות ושל התארגנות:

רשתות חברתיות לבדן אינן מציתות מהפכות.

למחאה ולמהפכות יש רקע חברתי, צרכני, פוליטי, כלכלי ועוד – כלומר יש להן שורשים בעולם הפיזי. הצלחתן נמדדת אף היא בעולם הפיזי. פייסבוק מקל על ההתארגנות במאוד מאוד, בחלק מהמקרים ההתארגנות אפילו מתחילה מדף או מאירוע שם, אך הוא אינו הגורם למהפכה. את האביב הערבי הצית מוחמד בועזיזי באש אמיתית.

מהפכות התרחשו בעולם גם לפני פרוץ האינטרנט לחיינו (למשל הקלטות של ח'מיני באיראן ב-1979), ואפילו לפני המצאת הטלפון (המהפכה הצרפתית). ההבדל הוא שהתיאום והארגון היו קשים יותר. הבעיה בהתאגדות והתארגנות הייתה שהיו שני סוגים של אמצעי תקשורת: סוג אחד הוא תקשורת המונים: רדיו, טלוויזיה, עיתונות. יתרונה של תקשורת זו הוא בכך שהוא יוצר קבוצה: ניתן להעביר מסר לאנשים רבים, אך חסרונה בכך שהיא חד כיוונית: המסר עובר רק ממרכז אחד אל הפרטים, בלי לקבל פידבק. הסוג השני של תקשורת היה תקשורת דו כיוונית, כמו טלפון, מכתבים ושיחות פנים אל פנים. יתרונה בקבלת פידבק מהצד השני ובאפשרות תיאום דו צדדית, אך חסרונה בכך שהיא מכסה רק שני פרטים, וכדי ליצור קבוצה יש צורך ביותר משני פרטים.

לשם המחשה: בין קבוצה של חמישה אנשים עוברים עשרה קשרים דו כיווניים שכאלה, בין עשרה אנשים – ארבעים וחמישה, ובין חמישה עשר אנשים – מאה וחמישה קשרים.

בשנת 1989 סער העולם מהמהפכה הראשונה שהתרחשה בשידור חי: המורדים הרומנים השתלטו על תחנת הטלוויזיה ושידרו ממנה את המהפכה. בשנת 2001 השתמשו תושבי הפיליפינים במסרונים (סמסים) כדי להוציא לרחובות מנילה אלפי אנשים תוך שעתיים והמספר עבר את המיליון תוך ימים בודדים. אלה היו שתי המהפכות הראשונות שהשתמשו בטכנולוגיה מתקדמת: המהפכה הרומנית השתמשה בתקשורת המונים, אך התקשורת הייתה חד-כיוונית. מהפכת מנילה השתמשה בתקשורת אישית, אך המבצע דרש שבעה מיליון מסרונים.

אופציית ה"השב לכולם" בדוא"ל סימנה את תחילתו של עידן חדש: בקליק אחד אפשר להעביר מסרים לכל חברי הקבוצה, וכל אחד מהם יכול להשיב לכל האחרים. הטכנולוגיה הזו באה לידי ביטוי גם בפורומים, שבהם אפשר היה גם להפריד שרשורים ביתר קלות, ומאוחר יותר בפייסבוק, בדפי הקבוצות והאירועים.

האינטרנט איחד בעצם את חופש הביטוי עם חופש העיתונות ועם החופש להתאגד.

במהפכות ובניסיונות ההפיכה של האביב הערבי, כמו גם בניסיון המהפכה האחרון באיראן, נעשה אמנם שימוש בפייסבוק וברשימות תפוצה לצורך התאגדות, אך הפעילות האמיתית הייתה ברחוב. או כפי שניסחו זאת אנשי התנועה הירוקה באיראן – "אם לא נצא לרחובות, כל המהפכה הזאת תהיה לא יותר ממשחק מחשב".

אלט-טאב: מהומות 2009 באיראן שונות ממהומות 2011 גם במטרתן – הן לא נועדו להחליף את המשטר אלא רק את הנשיא – וגם בכך שהיו ספונטניות, והרשת החברתית לא מילאה תפקיד משמעותי בארגונן. שיפט-אלט-טאב.

השלטונות במדינות האסלאם במזרח התיכון ניסו לחסום את הגישה לאינטרנט ולעיתים אף לטלפונים סלולריים וכן לנטר את פעילות המשתמשים בהם, ולכן רק חלק מהאנשים, לרוב בעלי גישה טכנולוגית, יכלו להשתתף בפעילות ברשת. בעמוד ההתארגנות של הפגנות 25 בבהמן (14 בפברואר, היום הראשון של ההפגנות נגד הרפובליקה האסלאמית באיראן) תיאר אחד המשתתפים את פעילותו בעולם הפיזי: הוא התקשר ל-500 אנשים להזמין אותם להפגנות. ברשימות התפוצה של התנועה הירוקה קראו להדפיס את העדכונים היומיים ולהפיץ בעולם הפיזי.

נראה שדווקא על הפלסטינים דילג האביב הערבי. הפעילות המקוונת הייתה, אמנם, גדולה מזו המצרית, אך לא היה לה ביטוי בעולם הפיזי: הרשות הפלסטינית ניסתה לרכב על גל האביב הערבי לשם יצירת מהפכה פלסטינית נגד שלטון החמאס בעזה – "מהפכת כראמה". היו גם קבוצות פייסבוק שקראו לתחילת אינתיפאדה שלישית נגד ישראל ב-15.5.2011. בגדולה שבהן היו מעל מאות אלפי אנשים (רובם ממדינות ערב האחרות, דרך אגב), אך היא הורדה מפייסבוק בעקבות תלונות המוניות של ישראלים ובעקבות פניית ממשלת ישראל, והאינתיפאדה השלישית לא יצאה לפועל. האם זה מפני שדף הפייסבוק שלה נפסל? הממ… לא. קבוצה זו ואחרות שבו לפעול בפייסבוק במרץ רב, בינתיים ללא ביטוי של ממש בעולם הפיזי. אבל כאן באה לידי ביטוי חולשה נוספת של פייסבוק ככלי – אפשר לדווח על פעילות פסולה בקבוצה וכך לפסול אותה. כמו כן, לפעמים הממשלה שנגדה מכוונת המחאה (או בדפי-אנטי אחרים, מתנגדי הדף) משתלטים על העמוד או על הקבוצה ומכניסים את המסרים שלהם, כפי שקרה לעמוד "אנו האיראנים שונאים את חסן נצראללה" בפייסבוק (עמוד שהוקם בפייסבוק כמחאה של איראנים על כך שחסן נצראללה אמר שאין דבר כזה תרבות איראנית ושאיראן היא מדינה ערבית. בסופו של דבר נסגר העמוד, לא ברור אם בשל השתלטות גורמים תומכי נצראללה או בשל תלונות רבות נגדו).

הרשתות החברתיות הן כלי שמאפשר לקבוצות מהפכניות להוזיל, להקל ולפיכך גם להאיץ את ההשתתפות במהפכות, את ארגנון, את הגיוס אליהן, ובמידה מסוימת את האימון לקראתן, אם יש.

אלט-טאב: אחד הפאנליסטים לא הבין למה אני מתכוונת, אז הנה: פרסום ויראלי ברשתות החברתיות אינו עולה כסף. מאחר שהגיוס ברשת הוא יעיל ומואץ, גם אימונים, אם יש, יכולים להתחיל קודם. איראן, למשל, גייסה באמצעות האינטרנט צעירים לפיגועי התאבדות נגד המשטר בבחריין.

שיפט-אלט-טאב.

אך הרשתות החברתיות הן עדיין רק כלי, עם חולשות וחוזקות. שימוש במדיום המתאים אינו מספיק לצורך הצלחת המהפכה. יש לדעת כיצד להשתמש בו, וכדאי מאוד שלקהל היעד גם תהיה נגישות אליו. הקמת עמוד בפייסבוק אינה מספיקה – יש להפיצו, לתחזק אותו ולהביא אותו למימוש במציאות הפיזית.
היתרון המרכזי של הרשתות החברתיות הוא שהן יוצרות גם קבוצה (כמו תקשורת המונים) וגם תקשורת דו כיוונית (כמו תקשורת אחד על אחד).יתרונות אלה עלולים להיות לרועץ בשלב קבלת ההחלטות. אמנם יעילות הכלי תלויה באיכות ההנהגה, אבל כאשר כל הארגון נעשה באמצעות רשתות חברתיות, ריבוי הדעות יכול למנוע את התפתחותה של מנהיגות טובה, כפי שקרה לאופוזיציה באיראן בפברואר-מרץ השנה.

נתונים לגבי תנועת המחאה בישראל.

הסתייגות:

המספרים מתבססים על הנתונים המוצגים בעמודי הפייסבוק הרלוונטיים. נתונים אלו בדרך כלל אינם מדויקים לגמרי, אבל יכולים לתת סדרי גודל. מכיוון שסימון "משתתף" בדף אירוע אינו מצביע בהכרח על השתתפות באירוע, הבאתי באירועים גם את מספרי ה"אולי", ה"לא" וה"טרם ענו". כמו כן יש לזכור שגם תושבי חוץ ואנשים שאינם קשורים למאבק יכולים לסמן "לייק", לסמן את עצמם כמגיעים לאירוע למרות שאין להם כוונה לעשות כן, ואף לכתוב על קירות של אירועים ושל קבוצות. ההשוואה היא בין מספר מאשרי ההגעה לאירועים שנפתחו בפייסבוק, לבין מספר המשתתפים באירועים עצמם בעולם הפיזי, ובין סוגים שונים של השתתפות ברשת. המספרים נכונים לאמצע נובמבר 2011.

 

אישור השתתפות באירועים מקוונים לעומת השתתפות באירועים הפיזיים

נכון לאמצע נובמבר, היו בדף האירוע של "מצב חירום, לוקחים אוהל ונוקטים עמדה" 7,244 משתתפים, 2,071 אולי, 4,135 שציינו שלא ישתתפו, ועוד 48,513 שטרם ענו. דף האירוע הזה רלוונטי למאהל רוטשילד. למאהלים אחרים נפתחו דפי אירוע משלהם. למשל באירוע הירושלמי "גן הסוס" (15-17.7) רשומים 797 "משתתפים", בהם גם כאלה שסימנו עצמם משתתפים בדף האירוע התל אביבי, 306 אולי, 462 לא ו-4,662 שלא ענו.

במקרים האלה המסמנים בפייסבוק היו רבים יותר מאלה שהשתתפו בפועל. בהפגנות הסתמנה מגמה הפוכה:

בעמוד הרשמי של תנועת המחאה בפייסבוק יש 37,540 אוהדים, כלומר אנשים שסימנו "לייק". בשטח היו הרבה יותר מפגינים. גם בין יושבי המאהלים היו גם אנשים שאין להם גישה לאינטרנט.

ב"הפגנת המיליון" שהתקיימה בספטמבר, ובה היו לפי הערכות 300,000 איש בת"א ועוד 100,000 ברחבי הארץ, היו בדף האירוע 87,005 אנשים שאישרו השתתפותם, 23,063 "אולי", 60,306 "לא" ועוד 559,149 שלא ענו. באירועים מבוססי פייסבוק הפער הוא בדרך כלל לכיוון השני: יותר מאשרים מאשר מגיעים בפועל. את הפער במקרה הזה אפשר להסביר בכך שהמחאה כבר מזמן יצאה לעולם הפיזי:

המתנדבים בחדר המצב עוסקים בהפצה המונית של קריאה להשתתפות בצעדת המיליון, דרך כל אמצעי המדיה האפשריים: מיילים, רשתות חברתיות, סמסים, פליירים, טלפונים וכו'. בהשראת הסרט "תעביר את זה הלאה", המתנדבים מנהלים את קמפיין "5 עלי!", הקורא לכל אחד לקחת אחריות אישית ולהביא להפגנה 5 אנשים נוספים. (גלובס, 2.9.2011)

מלבד התקשורת דרך פייסבוק, לתנועת המחאה גם אתר פעיל מאוד, שמאפשר צ'ט מקוון עם כל המשתתפים המחוברים באותו זמן, מציג את כל הציוצים מטוויטר שיש בהם התגית #J14, יש בו בלוג שמתעדכן מספר פעמים ביום, והוא מפעיל רשימות תפוצה במייל לפי נושאים שונים: התארגנויות כלליות, התארגנויות לפי מקום, דיונים, יצירות אמנות (סרטים, פוסטים, קליפים) ותקצירים של ההודעות האחרות. באתר קישורים לבלוגים ולאתרים של מאהלים שונים ברחבי הארץ.

אלט-טאב: מבנה התגית בטוויטר אינו מקורי של תנועת המחאה בישראל: ההפגנות במצרים תועדו בתגית מיוחדת Jan25 וכך נעשה עבור כל המדינות במזרח התיכון שבהן התקיימו הפגנות ואף עבור מקומות שבהם לא אירע דבר (למשל כורדיסתאן העראקית). לכל מועד נפתחה תגית נפרדת בטוויטר. על פי רוב, כזו המציינת את מועד תחילת המהומות. לדוגמא, בלוב התגית היתה Feb17, באיראן 25Bahmanוכו'. J14 מציין את ה-14 ביולי 2011. שיפט-אלט-טאב.

יחסי הגומלין בין העיתונות לבין הרשתות החברתיות:

אחת ההגדרות הנפוצות בקרב מומחי אינטרנט להצלחה של קמפיין ברשת, היא "הגעה לתקשורת". עם זאת, הגעה לתקשורת אינה תמיד מספקת. חלק מאלה שמגיעים נשכחים, וחלק ממשיכים לככב בכותרות. בין המאפיינים המנבאים את הצלחת הקמפיין הוזכר שהוא נוגע בחיים של אנשים – מעורר מעורבות אמוציונלית גבוהה, מעודד "הוצאת קיטור" ומעלה בעיות למודעות. אם הקמפיין אינו דורש מאמץ מיוחד, יש לו סיכוי גדול עוד יותר להצליח.

דוגמה טובה למאפיינים אלה היא מחאת הקוטג':

כשאיציק אלרוב רואיין ב-Ynet ב-13 ביוני, אישרו את השתתפותם באירוע 32 חברים. למחרת המספר זינק ל-9,000. כבר למחרת הגיב רמי לוי למחאה, וכאקט של הזדהות הוריד את מחירי כל סוגי הקוטג' ל-4.90 שקלים. תנובה, שטראוס וטרה סירבו להגיב. כשעה לאחר הפרסום ב-Ynet, יצאה שופרסל במבצע 1+1 על קוטג' תנובה וטרה ובמחסני כמעט חינם הכריזו על מבצעים במדף החלב, כולל גבינה לבנה של טרה ב-4.5 שקלים. בערב, מחאת הקוטג' כבר פתחה את מהדורות החדשות בטלוויזיה. ב-16 ביוני כבר היו בדף האירוע 30 אלף משתתפים, ותוך ימים ספורים הגיעה המחאה אל מעל 100,000 איש (הנתונים מסקירה של מירב קריסטל ב-Ynet)

נכון לאמצע נובמבר רשומים בעמוד האירוע 104,037 משתתפים, 10,101 אולי, 47,911 לא, ו-266,985 שלא ענו. זהו ללא ספק עמוד המחאה המצליח ביותר, אך אין ספק שהוא חב את הצלחתו לחשיפה הנרחבת באמצעי התקשורת. העמוד נגע בחיים של אנשים – רוב הישראלים צורכים קוטג', הוא עורר תגובה אמוציונלית כי ישראלים לא אוהבים להיות "פראיירים", והוא לא דרש מאמץ מיוחד, אלא רק הימנעות מקניית קוטג'.

גם מאבק האוהלים שהחלה דפני ליף זכה לסיקור נרחב כבר מתחילתו. קדמו לו מאהלים מסוקרים פחות, ולכן משפיעים פחות, ברעננה למשל, ואוהלים או "התנחלויות" של מחוסרי דיור בודדים, או של משפחות בודדות, ליד עיריות. מאהלים אלה לא זכו אפילו להיכלל בדף הוויקיפדיה של מחאת האוהלים.

אלט-טאב: פרמטר "חוסר המאמץ" מתייחס לקמפיינים באופן כללי, לאו דווקא לתנועות מחאה. בארצות האסלאם יציאה לרחוב כרוכה לא רק במאמץ אלא בסיכון חיים, ולכן הפרמטרים האחרים – נגיעה לחיים האישיים והרגשת "הגיעו מים עד נפש" צריכים להיות חזקים הרבה יותר מאשר בקמפיינים שאינם דורשים מאמץ והקרבה.

 אחת הסיבות להפתעה מתנועת המחאה בקיץ האחרון היא שהיא הצליחה להוציא אנשים לרחובות. הרבה יותר קל לקבל 100000 לייקים ולגרום לאנשים להימנע מפעולה, מאשר להוציא אנשים לרחובות. שיפט-אלט-טאב.

סיכום:

הרשתות החברתיות הן כלי יעיל לארגון, לגיוס, להפצה, להעברת הודעות ולדיונים רבי משתתפים. יתרונן הוא בכך שהן אמצעי תקשורת שגם יוצר קבוצה וגם מאפשר תקשורת בין כל החברים במינימום מאמץ. הצלחתו של קמפיין ברשת החברתית מתבטא בהגעה לעיתונות, ובמקרים של תנועות מחאה – בפעילות בעולם הפיזי ובהבאת שינוי. העיתונות, הרשתות החברתיות והפעילות בעולם הפיזי מזינות ומלבות אלה את אלה. קשה לדמיין את המחאה החברתית בישראל בקיץ 2011 ללא הסיקור העיתונאי, ולכן קשה להפריד בין הפרמטרים השונים להצלחתה – פעילות בעולם הפיזי, פעילות וירטואלית וסיקור תקשורתי. הכיסוי התקשורתי הוא שאִֵפשר את מספר המשתתפים הגדול, שהביא בתורו לסיקור תקשורתי נרחב יותר.
הצלחתה התבטאה בעולם שמחוץ למחשב, ודרשה גם שימוש באמצעי תקשורת "מסורתיים" יותר, או כפי שנכתב בבלוג המחאה לפני ההפגנה של 29.10.2011:

המחאה התחילה וצמחה בפייסבוק, ביוטיוב, בטוויטר ובשאר רחבי הרשת. אלא שכוחה האמִתי התגלה מחוץ לתחומי המחשב – בַּרחובות.

וכעת מתעוררת המחאה מתרדמת "פוסט-צעדת-המיליון-וגם-גלעד-שליט-חוזר-הביתה" שלה, וגם הפעם אין די בפייסבוק. גם הפעם עלינו לעורר את האנשים סביבנו, להוציאם לרחובות, אף כשאין מאהל מחאה שאפשר לבוא אליו. גם הפעם אסור לנו לשכוח את האנשים שאינם מחוברים לרשת. גם הם חלק מתשעים ותשעה האחוזים. גם להם יש על מה למחות.

אכן, לא כולם מחוברים לפייסבוק, אך כמעט לכולם יש טלפון נייד. סמסו להם. עדכנו אותם, ספרו להם ששום דבר לא נגמר, שהם לא לבד, שהמחאה חיה ובועטת ושהיא חוזרת לרחוב, מחכה רק להם. אפשר לשגר מסרונים לא רק מהטלפון אלא גם דרך האינטרנט. השתמשו בזה.

נושאים אפשריים לדיון:

  • תפקיד הרשתות החברתיות וחשיבותן בארגון מחאה חברתית ופוליטית; יחסי הגומלין בין הרשתות החברתיות, התקשורת והעולם הפיזי.
  • מה מייחד את המחאה האינטרנטית לעומת מחאות אחרות? האם יש כיום מחאה שאינה מבוססת אינטרנט ?
  • מדוע המחאה האינטרנטית בפלסטין לא הגיעה לידי מימוש בעולם הפיזי למרות שהפעילות המקוונת הייתה רבה ומקיפה יותר מזו המצרית, למשל?
  • האם האינטרנט באמת משנה תודעה? האם הוא שונה ממחאה רגילה, ואם כן – כיצד ומדוע? האם הוא משפיע כשלעצמו?

מקורות אינטרנטיים ואחרים:

Agre, Philip E., 2002. "Real-Time Politics: The Internet and the Political Process", The Information Society, Volume 18, Issue 5, pp. 311-331.

Epstein, Gady, 2011. "A Revolution is not a Tweetup – Jasmine Revolution and the Limits of China's Internet", Forbes.

Papic, Marko and Sean Noonan, 2011. "Social Media as a Tool for Protest", Stratfor GlobalIntelligence.

Shirkey, Clay, 2008Here Comes Everybody: The Power of Organizing Without Organizations. Penguin Press.

Shirkey, Clay, 2011. "The Political Power of Social Media – Technology, the Public Sphere and Political Change", Foreign Affairs.

המושב "מחאה ומהפכות ברשתות החברתיות" יתקיים ביום רביעי 30.11.2011 בין השעות 14:30-17:00, במסגרת כנס ישראל-שדרות לחברה של המכללה האקדמית ספיר. הכנס מתקיים היום ומחר (29-30.11.2011).

תודות: לניבה שושי על העזרה הביבליוגרפית והרעיונית, לטל פבל על הערותיו ולארנון פרנטי על הארותיו.

כתיבת תגובה