הפתרון לשתיקות מביכות

תקציר מנהלים: לרגל יום הולדתי אני מגלה למה אני מאייתת את השם שלי באנגלית עם TH (כי ככה זה בתנ"ך בצרפתית) ובלי vowels (זכר לשירותי הצבאי), וחופרת בענייני פונולוגיה של ת' ו-ט'. לסיום אני גם מבקשת עזרה בהפצת האתר בכלל והפניית לקוחות פוטנציאליים בפרט.

לכבוד יום הולדתי החל בדיוק ברגע זה (8 בבוקר, אמא שלי בטח מתקשרת אליי עכשיו), קצת על השם שלי.

מדי פעם יש לי התכתבות סוערת וחפרנית עם קוראים וקולגות, שאפשר אחר כך לעשות להן קופי-פייסט לבלוג. כזו הייתה התכתבותי עם אורי בנושא שמי באנגלית. כל הדיון הבא לקוח בקופי-פייסט + עריכה מאותה התכתבות, בניכוי פדיחות שהזמן (שתיים בלילה) גרמן. מי שקרא את הפוסט מייד עם פרסומו, ראה את הפדיחות האלה כי משום מה התפרסמה הטיוטה הראשונה במקום גרסה יפה שנאלצתי לשחזר (ואני עדיין לא בטוחה שכתוב בה אותו דבר :/).

אורי הוא לא היחיד. גם האחרים מכם ששאלו על איות השם שלי הם לא היחידים. בכנסים בינלאומיים כאשר משתררת בשולחן שתיקה מעיקה, תמיד יהיה מי שישאל למה אני מאייתת את השם שלי ככה.

אז נתחיל מהסוף – למה בלי Aים.

הסיבות הן היסטוריות: כשהייתי בצבא היינו צריכים לחתום על כל דבר שיוצא מתחת ידינו. שדה החתימה היה בן 5 תווים ובשם שלי יש 6. בכל פעם בחרתי אות אחרת להשמיט, עד שהמפקד שלי, דרור דותן א', השאיר לי פתק בתא, ובו ביקש "בכל לשון של בקשה ופקודה" שאבחר דרך אחת ויחידה לאיית את שמי ואדבוק בה.

בחרתי להשמיט את התנועות, כי הן האינפורמציה הכי פחות חשובה. כמו כן, מי שהיה איתי בצבא יודע שב-THMR יש עוד הלצה משעשעת.

מאז חלפו 17 שנה ואני עדיין thmr.

ולמה ה-H, תשאלו?

אז קודם קצת מינוח פונולוגי:

פוצץ – עיצור שנוצר ממגע קצר ואז האוויר יוצא במעין פיצוץ. אני אוהבת להגדיר את זה "עיצור חד פעמי". כלומר כזה שאי אפשר למשוך לנצח. מי שמצליח לבטא את האות ט' לאורך זמן יקבל סט מהודר של תחתיות אטימולוגיות לכוסות (זאת, דרך אגב, אחת הסיבות שמאוד מעצבנת אותי המילה שולטתתתתתתתת. אי אפשר באמת לבטא את זה). הפוצצים בעברית הם בּגּדּכּפּתּ.

חוכך – עיצור שנוצר מכמעט-מגע כאשר יש זרימת אוויר כל הזמן. חוכך ניתן למשוך כל עוד נשמה באפכם. מי שמצליח לומר חחחחחחחחחח לאורך זמן לא מקבל שום דבר, כי זה לא חוכמה למשוך חוכך. אותיות עבריות שיכולות להיות גם חוכך וגם פוצץ, אינן מסומנות כאשר הן חוככות, אבל אם ממש רוצים אפשר לשים להן גג: בֿגֿדֿכֿפֿתֿ.

(עיצור) נחצי – עיצור שכאשר מבטאים אותו, החך הרך מתרומם (את החך הרך תוכלו למצוא אם תכניסו אצבע לפה – בזהירות – ותמששו את גג הפה בעומק הפה). זוהי תכונתם של העיצורים ط، ظ، ص، ض، غ، ق בערבית, וגם של ט' ו-צ' בעברית קלסית. ההידמות בנחציות היא הסיבה שכותבים הצטלם ולא *הצתלם. הרבה דוברי עברית בכלל לא שומעים את ההבדל בין העיצורים האלה לבין המקבילות הלא נחציות שלהן.

נישוף – הבחנה שאינה קיימת בעברית, הייתה קיימת ביוונית קלסית ובסנסקריט. בעברית אנחנו בעצם מבטאים את כל הפוצצים כמנושפים. אִמרו תְ ושימו יד לפני הפה. מרגישים שיוצא אוויר? זהו. זה הנישוף. יש שפות שבהן הנישוף הוא תכונה שמבדילה בין פוצצים שונים, אבל הישראלי הממוצע לא ישמע ממש את ההבדל.

רוב הדוברים לא שומעים הבדלים שלא קיימים בשפות שלהם. כשלימדתי עברית הייתה לי תלמידה ברזילאית ששאלה אותי אם אני שומעת את ההבדל בין אָבוֹ לבין אָבוֹ (זה משהו כמו סבא וסבתא), וממש לא שמעתי.

ועכשיו אפשר להתחיל:

עד גיל 15 הייתי כותבת TAMAR ולא אהבתי את השם שלי. הוא סתמי, הוא סימטרי מדיי, הוא זוויתי. היה חסר לי משהו.

ואז קראתי את התנ"ך בצרפתית, ושם שם הדמויות שנקראות על שמי (או שאני נקראת על שמן, תלוי איך מסתכלים על זה) נכתב ב-TH. ה-H הזאת הייתה בדיוק מה שחסר לי מבחינה גרפית כדי לשבור את הסימטריה ואת הזוויתיות. ברוב השפות מבטאים את זה אותו דבר כמו T, כך שהבעיה היא רק באנגלית. בגרמניה ובצרפת כותבים את השם שלי עם H גם אם אני רק אומרת אותו ולא מאייתת.

את פריט הטריוויה הבא, למשל, למדתי מד"ר דוד בויענר, שישב איתי בשולחן באחד הכנסים: השם התנכ"י המקביל ברוסית הוא FAMAR. ברוסית אין TH, ושמות שמתחילים ב-TH מתועתקים ב-F (ע"ע פיודור, הוא תיאודור).

האיות ב-TH בלשונות אירופה בא מתרגום השבעים, התרגום הקדום ביותר של התנ"ך לשפה זרה (יוונית). שם האיות הוא [Θημαρ [thēmar.  

השאלה היא לא למה תיעתקו ככה. זה ברור: תטא מבוטאת כ-th (ביוונית קלסית תְה-, כלומר ת מנושפת ובקוֹיְנֶה (מבוטא במלרע) ת', כלומר חוכך כמו th באנגלית), וטאו מבוטאת כפוצץ -t. האות ת מבוטאת היום רק כפוצץ, אבל בעברית קלסית ת בלתי דגושה (להלן תֿ) בוטאה כחוכך, ואילו ט היא תמיד פוצץ.

השאלה האמיתית היא זו: האלפאביתא היווני מבוסס על הא"ב הפניקי, שהוא אח של הא"ב העברי הקדום (או ליתר דיוק – הא"ב העברי הקדום הוא גרסה של הכתב הפניקי). למה בתעתיק היווני של מילים עבריות (ומאוחר יותר גם בתעתיק העברי של מילים יווניות) התהפכו ה-ט' וה-ת'? ת, דגושה או בלתי דגושה, תמיד מתועתקת ביוונית כתטא (Θ), ששמה, צורתה ומיקומה באלפאביתא מעידים שמקורה ב-ט' השמית, ואילו ט מתועתקת כטאו (T), ששמה, צורתה ומיקומה באלפאביתא מעידים על כך שמקורה ב-ת' השמית.

שימו לב שכל התשובות שלי מקורן בספקולציות. אמנם מושכלות, אבל לא בדוקות.

אחת ההשערות שאפשר להעלות היא שבפיניקית ת בוטאה תמיד כפוצץ (t) ולעולם לא כחוכך (תֿ) או כמנושף (תְה), ומאחר שביוונית ככל הידוע לנו לא הייתה נחציות, אז היוונים לא שמעו כל הבדל בין ת ל-ט, בדיוק כמו רוב הישראלים היום ולכן לא הייתה חשיבות לאיזו אות נותנים את הערך המנושף/חוכך ואיזו אות תייצג את הפוצץ הבלתי מנושף. בעברית, לעומת זאת, תֿ עדיין בוטאה כחוכך ולכן תועתקה ליוונית כתטא. אפשר לדעת את זה גם לפי התעתיקים ליוונית וגם לפי יידיש, שם היא מבוטאת ס, למשל תכלית – תכל'ס, וגם לפי המבטא של התימנים שהוא הכי נכון.

בהמשך להשערה זו (ש-ת' תמיד הייתה פוצצת), אפשר להניח שהתעתיק של ט' כמנושפת לא היה מקרי, אלא אולי משום שבפוצצים נחציים יוצא יותר אוויר (או האוויר יוצא יותר חזק), או שלפחות זה נשמע ככה למי שהמיר את הא"ב הפניקי ביווני.

ניתן לבדוק האם ת' ו-ט' נהגו בפיניקית באותו אופן או באופן שונה, ואם יש כתבי יד אז זה אפילו קל: בודקים אם יש שגיאות כתיב שמחליפות ת-ט. אפילו כתבתי על זה פעם מאמר בשם learning from mistakes, בהקשר של פרסית יהודית קדומה וקלסית. ועכשיו נשמעתי לעצמי לגמרי פלצנית ("כתבתי על זה מאמר").
גם את עניין החנכוך (כלומר הפיכת פוצץ לחוכך, ובלשון בני אדם – תּ שמבוטאת ث/תֿ) בין תנועות/בסופי הברות ניתן לבדוק לפי שגיאות בכתבי יד – האם יש החלפות רק כאשר ה-ת' אמורה להיות דגושה, או גם כשהיא בין תנועות. אני צריכה לבדוק אם מישהו כבר חקר את זה, ולהוסיף את זה לרשימה של הדברים שאעשה בפנסיה.
כשאני אומרת שיש חנכוך בין תנועות, אני בעצם טוענת שאותיות בגד כפת לא מקבלות דגש קל בראש מילה או אחרי שווא נח. דגש קל הוא המצב הראשוני של העיצורים האלה. בין תנועות, או בסופי הברות, חל תהליך של חנכוך שבו האותיות הופכות לרפויות, או במילים מקצועיות יותר – פוצצים הופכים לחוככים (דגש חזק זה סיפור אחר לגמרי).
אני רוצה להודות לאורי גם על ההתכתבות (תקבל תמלוגים) וגם שהוא שם לב שהתפרסמה טיוטה במקום גרסה סופית. ותודה גם ליוונים שמאפשרים לנו את החפירה הזאת 3000 שנה אחרי, ובעיקר שאייתו את שמי באופן שנותן נושא לשיחה כשהשיחה גוועת בכנסי איראניסטים ובמסיבות חנונים.

ומה אני מבקשת ממך מתנה ליום הולדתי?

עזרה בהפצה ויראלית של האתר (פורומים, בלוגים, רשתות חברתיות וכו') וכן העברת כתובת האתר שלי למנהל/ת הרווחה בחברה שלך, לרכז/ת התרבות ביישובים שלך או של בני משפחתך, לחנונים ו/או בוגרים (50+) שמחפשים משהו אחר ליום ההולדת או למסיבה, ולאנשים שחברים בחוגי בית שמשלמים היטב. תודה!

13 תגובות לפוסט "הפתרון לשתיקות מביכות"

  1. אורי הגיב:

    קודם כל, יום הולדת שמח!

    שנית, לכבוד הוא לי לתרום לך לבלוג, ועוד לפוסט יום הולדת!

    שלישית, יש בעית עריכה קלה סביב "השאלה שאני שואלת", וקצת לא ברור מתי מתחיל הציטוט של ההתכתבות (לא יודע אם זה בכוונה או לא).

    רביעית, אחוזים מההכנסות, כן?

  2. אסף הגיב:

    ראשית, ברכות.
    שנית, ולא ברור איך אני מצליח להתפש לנקודות כל כך שוליות, אבל זה כנראה כשרון, דברת על סדרן של אותיות באלפביתים שונים. מאיפה אלו צמחו, בעצם?

  3. יובל הגיב:

    mazal thov!

  4. תמר הגיב:

    @אורי
    תודה על השאלה, איזו פדיחה.
    ערכתי את ההתכתבות למשהו שנראה שיש לו מבנה לוגי נורמלי, ועכשיו אני רואה שמה שנשאר ופורסם הוא אחת הטיוטות.
    עם הקוראים הסליחה, אני לא משאירה את הגרסה הראשונית שפורסמה אלא עושה (שוב!) את כל עבודת העריכה.
    מובטח לך תמלוג על כל הרצאה שאני מקבלת מהפוסט הזה.

    @אסף – תודה, נתת לי נושא לפוסט נוסף.

  5. ולנסיה הגיב:

    קודם כל מזל טוב ותודה על עוד פוסט מעניין. אני אוהבת מדרשי שמות ופלפולים על שמות. לא אוהבת שמות "משעממים" שתמיד צריך להוסיף להם שם משפחה לשם הזיהוי.

    אני נהנית מהבלוג שלך ומאוד אוהבת עברית. ישנן שתי מילים, עם זאת, בעברית המודרנית שאני לא כל כך אוהבת. "חופר" ו"קודח". מעבר לחיפוש נפט וכריית מנהרות אני לא רואה טעם בשימוש בהן.

    גם לא כל כך שמחתי לראות אותך מתייחסת לעצמך כ"פלצנית". דווקא את?
    כנראה שאנטי-אינטלקטואליות עושה לי אנטי. את מעניינת וכותבת, לפעמים בפירוט ובאריכות מבורכים, על נושאים מרתקים שנוגעים לאספקטים אנושיים רבים ואין צורך להתנצל על כך.

    מתנצלת אם הטון נשמע קצת משתלח, זו לא הכוונה.

  6. איתי הגיב:

    שלום ויום הולדת שמח,

    דוגמה נוספת לדיון סביב הת-ת' מצויה בשמו של אבי, נתן.
    בלע"ז השם נכתב עם TH, מהסיבות שהזכרת בפוסט (ולכן, באנגלית, השם הוא ניית'ן, ולא נייתן). אבל, במקור האשכנזי, צורת הביטוי אכן היתה קרובה לס'.
    ולכן, כששני בני דודים הקרויים על שם אותו קרוב רחוק עלו לארץ, האחד נותר עם השם המקורי (נתן) והשני זכה לעדכון מטעם פקיד משרד הפנים – ונרשם כ-"ניסן".

    תודה על הבלוג,

    איתי

    נ.ב. – אני חוגג יום הולדת רק היום, אז בערב נוכל להשוות מתנות.

  7. אופיר זמר הגיב:

    מזל טוב THMR! פוסט מרתק כרגיל…
    אגב, אני כותב את שמי בלועזית Ophir – אני מניח שאותו הסבר תקף גם כאן?

  8. הדס הגיב:

    מזל טוב ויום הולדת שמח.
    בשמחה מעבירה אותך הלאה.
    יש לך כרטיס בפייצבוק?

    השם שלי נושא גם הוא אופי דומה, ובעיקר קשוח. לא חשבתי שהוא משעמם, דוקא הסימטריות עושה לו משהו נחמד.

    ובקשר לשמך – פועלת עליו תופעה מאוד מעניינת, מעניין אם יהיה לך הסבר: מצד אחד יש סבתות, גם לא ילידות הארץ, שנושאות אותו בגאווה, ומצד שני, הרבה מאוד תינוקות בנות יומן. שם שלא נס ליחו, וזה לא דבר רגיל. אולי המחשבה ההריונית שלי מדברת ממקלדתי 🙂

  9. איציק ארזוני הגיב:

    מעניין, אבא שלי מקפיד לבטא את שם פרי התמר בדיוק כך: Thmr אבל לא בכל יום, רק בראש השנה. (שיתמו אויבנו ושנאינו וכל מבקשי רעתינו)

  10. תמר הגיב:

    קצת באיחור ועמכם הסליחה (זכרתי שעניתי לחלקכם, אבל אני רואה עכשיו שכנראה רק חשבתי את התשובות ולא כתבתי אותן).

    @ כל המאחלים – תודה תודה. היה יומולדת שמח.
    @ איציק – ממש מעניין! מאיזו תפוצה אבא שלך? והאם הוא מבטא את שם הפרי בלי תנועות?!
    @ הדס – יש לי כרטיס בפייסבוק, אבל אני בקושי נכנסת. Thamar Eilam Gindin
    השם שלך סימטרי, אבל יש לך D ו-S שהן מעוגלות ונפלאות. הדבר היחיד שחצי מעוגל בשם שלי הוא R, ויש לי M קוצנית מאוד.
    אני חושבת שהשם שלי פופולרי בכל הזמנים (לבת שלי יש איזה 8 חברות בשם תמר) משתי סיבות – אחת אותה סיבה שעומר תמיד פופולרי – כי יצא שזה תמיד היה השם של החתיכים, ומאז כל האימהות קוראות ככה לבנים שלהם. השני, ואני לא יודעת אם הרבה הורים חושבים על זה כשהם קוראים כך לבנות שלהן, זה שם שכבר בתנ"ך הוא סקסי. חוץ מתמר בת אבשלום, שרק אמרו עליה שהייתה יפת תואר, כל (שתי) התמריות האחרות בתנ"ך קשורות לשערוריות מין (יהודה ותמר, אמנון ותמר).
    ואמנם שיטת קיי ממש לא קשורה לאתר הזה, אבל היא חלק ממני. אני רודפת הריוניות ידועה ואני מקווה שראית את הלידה האחרונה שלי כדי לדעת שאפשר גם נעים (זה בעמוד של תמר, תעשי לי ילד!).
    @אופיר – אותו הסבר אבל בלי הסיבוך.
    בעברית קדומה היה הבדל בין ת, ת ו-ט, וביוונית יש רק תטא ו-טאו. היוונים החליטו כנראה שההבדל בין תּ ו-ט גדול יותר מההבדל בין תּ דגושה ו-תֿ רפויה.
    במקרה של פ' יש שני צלילים בעברית ושני צלילים ביוונית, ולכן אין בעיה: פאי (π,p) בשביל פּ דגושה, ו-פֿי (φ) עבור פֿ לא דגושה. פי מתועתקת ph ולא f כי במקור זה היה פּ מנושף ולא חוכך.
    @ולנסיה, תודה.
    הומור עצמי אף פעם לא מזיק.
    אני יודעת ש"בלשנות חופרת" זה בדיוק מה שהקוראים שלי אוהבים, וגם אני.
    יש לי חברה שטוענת שאם ינעלו אותי בחדר עם כמה מורים לערבית שעובדים איתנו, אחרי שעתיים נגלה נפט.
    @איתי – מקווה שהיה לך יומולדת שמח עם מתנות שוות לפחות כמו שלי (העברות לקוראים ו/או לקוחות פוטנציאליים).

  11. דוד פילאווין הגיב:

    עדיין לא הבנתי מדוע ת' דגושה בראש מילה תועתקה כתיטא חרף העובדה שנהגתה כטאו

  12. תמר הגיב:

    @דוד, הטענה שלי היא ש-ת' תועתקה כתטא בכל מקום, בלי קשר להיותה דגושה או רפויה, וטאו היה התעתיק של ט'.
    אני יכולה לחשוב על כמה סיבות:
    א. תעתיק מדויק הוא אף פעם לא מדויק. או ליתר דיוק – הוא מדויק אם משווים אותו להגייה המקורית. למה אני מתכוונת? בתעתיק *מדויק* של עברית בת זמננו יש הבדל בין ק' (Q) ו-כ (K) למרות שבהגייה אין, ובחלק מהתעתיקים אין הבדל בין אותיות דגושות או רפויות, כי אלה אלופונים של אותה אות.
    הסתכל על מערכת הכתיב שלנו היום. היא נקבעה לפני כמה אלפי שנים, והיום היא כבר ממש לא חד-חד ערכית: יש בה אותיות שמשמשות לשני צלילים שונים, או שתי אותיות שמשמשות לצליל אחד.
    למשל אנחנו משתמשים באותה אות להבעת B ו-V (האות ב, כמובן), אבל יש עוד דרך להבעת V (האות ו'). אין לנו הבדל בכתיבה בין X ו-K כשמדובר באות כ, אבל אנחנו מתעתקים K בשתי דרכים שונות (כ, ק) וגם ל-X יש לנו שני תעתיקים שונים (כ, ח).
    בתעתיק פונטי מביעים את איך שמבטאים, ובתעתיק מדויק מביעים את איך שכותבים, ורוב התעתיקים הם בין לבין.
    נראה לי שבענייני ת' ו-ט' תרגום השבעים הוא יותר מדויק מאשר פונטי, ולכן מתעתק ת' כ-תטא בלי קשר לפיצוץ או לחינכוך שלה.

    ב. ייתכן מאוד שבאותו זמן עדיין ביטאו את ה-ט' כנחצית, ולכן בעצם בעברית היו שלושה סוגי T (שלושה פוצצים שיניים בלתי קוליים), וביוונית רק שניים.
    כשיש שתי אותיות לתעתק שלושה עיצורים (וזה לפני שהמציאו כל מיני נקודות וקווים דיאקריטיים כדי לסמן הבדלים (כמו ḥ, š, פּ, פֿ וכו'), היה צריך להחליט אילו שניים מקבלים סימון אחד ואיזה מקבל סימון נפרד.
    ההבחנה בין ת' ו-ט' היא פונמית – ט' יכולה להופיע בדיוק באותן סביבות שבהן מופיעה ת' – דגושה או לא דגושה – וזה מבחין בין מילים שונות. תּ ו-תֿ, לעומת זאת, הם אַלּוֹפוֹנִים, כלומר ביצועים שונים של אותה פונמה בסביבות פונטיות שונות. לכן הוחלט לאחד ת' ים, כי מי שבאמת יודע עברית יידע לפי הסביבה הפונטית היה דגש או לא.

    כשאני קוראת את זה עכשיו, יכול מאוד להיות ששתי הסיבות נכונות. מבחינה כרונולוגית קודם הייתה השנייה ואח"כ הראשונה.

  13. דוד פילאווין הגיב:

    תודה רבה!

כתיבת תגובה