האם אכן מוצא הקוף מן האדם?

כותרת לא יפה.

שיפוטית.

השאלה האמיתית היא – האם יש לנו בן דוד חדש – מחמוד אחמדינז'אד, או שמא הדיילי טלגרף הוזה?

הבוקר בעבודה, מאיה מגישה לי את העיתון (ישראל היום) ושואלת מה דעתי. מנשה אמיר בתגובה משכנעת ביותר אומר שזה שטויות, אבל אין לי כלים לשפוט בעצמי. אני לא מכירה את המילה סבור או סבורג'י (וכך גם כל המילונים שהתייעצתי איתם, אבל סולימאן חיים נעלם מביתי באורח פלא לפני מספר חודשים, אז אולי הוא יודע משהו שהאחרים לא), מה שאומר שרוב הסיכויים שהיא באמת לא קיימת בניב של יהודי יזד ובפרסית יהודית של המאה ה-11.

אחר כך מתקשרת מישהי ממספר חסוי, חדשות ערוץ 2, אם אני רוצה לבוא להתארח בערב ולהביע את דעתי בנושא. במקביל הם מנסים להשיג מישהו ממשפחת סבורג'יאן באשקלון. אין לי עדיין דעה, מבטיחה לגבש אחת אבל הם רוצים אותה עד 12 ואני חוזרת הביתה רק באחת. במקביל הם מנסים להשיג את מנשה אמיר, אז כנראה שזכיתם היום לראות אותו, כי אליי לא התקשרו יותר.

כל פרסי שמתקרב לאיזור (ויש הרבה כאלה בעבודה, מעניין למה) אני שואלת וגם הוא לא מכיר את שם המשפחה או את המילה סַבּוּר. מנשה אמיר טוען שזה שיבוש של סוֹפוּר, מטאטא רחובות (שגם לא מצאתי במילון אבל בני ג. מכיר).

האמת היא שבכל היום הזה הדבר הכי בולט הוא חסרונו של פרופ' נצר שנפרד מהעולם הזה בפברואר 2008. הוא היה יודע לומר האם יש שם כזה גם בקרב מוסלמים, מה משמעותו, והאם הכפר ארדאן שממנו בא בן דודנו הפוטנציאלי הוא כפר של יהודים מומרים. הוא ידע לומר לנו מי בקהילה התחתן עם מי ומתי, מי נדד מאין ולאן, מי התאסלם באיזה שלב ומה היה כתוב בשלטים בשירותים ציבוריים בדרך לאצפהאן (אני חוסכת זאת מקוראיי היקרים כי אולי חלק מכם אוכלים ליד המחשב). היה בו שילוב מענג של בלשן/פילולוג (תלוי בקורס) עם מספר סיפורים.

פרופ אמנון נצר, מתוך אתר משרד החוץ הישראלי בפרסית

פרופ' אמנון נצר, מתוך אתר משרד החוץ הישראלי בפרסית

מנשה אמיר טוען שיהודים לא גרו בכפרים קטנים, אבל יש כפרים שהתאסלמו ממש מזמן. בשיעורים שלו, פרופ' נצר היה מספר לנו על כפרים שלמים שלא ידעו שהם יהודים מומרים — כל איראני שתשאלו יודע שאבותיו לא היו מוסלמים לפני 1400 שנה, אבל הרוב יטענו שהיו זורואסטרים — וכששאל אותם מה יעשו אם יראו יהודי (הם לא ידעו את מוצאו), אמרו שהיו חותכים אותו לחתיכות קטנות ומבשלים. ב-1972 במסגרת מסע קניות באיראן (פרופ' נצר היה נוסע לאיראן לפני המהפכה וקונה המון כתבי יד, בעיקר עבור מכון בן צבי וגם לשימוש אישי), סיפר לו איש אחד בכפר זפרה בדרום איראן, שיש בידו כתב יד עתיק שעובר במשפחה, בכתב זורואסטרי קדום. הוא השביע את פרופ' נצר לא לגלות זאת לאיש ולא לפרסם את כתב היד במשך 30 שנה. ב-2002 פרסם פרופ' נצר את כתב היד, פרסית יהודית קדומה בכתב עברי מרובע, ובו תרגום ופירוש לפסוקים נבחרים מספר תהילים.

אבל אני לא חושבת שהדיון הוא האם משפחתו של אחמדינז'אד התאסלמה לפני כמה מאות שנים, אלא האם הוא נולד יהודי. אז האם היו יהודים בכפרים הקטנים?

על פי מאמרו של אמנון נצר בספר הקהילה – איראן, אין ידיעות על כל היישובים באיראן שהיו בהם קהילות יהודיות. כשהתחילה העלייה הגדולה לארץ באמצע המאה העשרים, התגלו פתאום קהילות חדשות שאף אחד חוץ מחבריהן לא ידע על קיומן. ספר הקהילה יש לי בבית (כי יש בו פרק שאני כתבתי וגם ערכתי את התעתיקים בכל הספר), אבל ספרים אחרים — של חביב לוי ושל יצחק בן צבי — אינם בהישג ידי המיידי, אז אני לא יכולה לבדוק אם כתוב שם על כל כפר וכפר. אם אגלה שם משהו חדש, אעדכן את הפוסט.

סבור, לפי הכתבה המקורית בדיילי טלגרף, הוא "בד", ולטענת העיתון, הבד הזה הוא טלית. נו, לא מאוד משכנע. הדבר הכי חכם שאני יכולה לומר בנושא הוא שיהודים בשום מקום לא קראו לטלית סַבּוּר. יתרה מזו, יהודים בכל מקום בעולם קוראים וקראו לטלית בשם העברי טלית – מקסימום עם מבטא מקומי (למשל טַלֶס ביידיש). אפילו בפרסית יהודית, שהיא אחת השפות שבה המרכיב העברי היה זערורי מאז ומעולם (או לפחות מאז המאה ה-8, אז היא מתועדת לראשונה), לחפצים ומושגים יהודיים קוראים בשמות העבריים, מקסימום עם מבטא פרסי: סיסיד או סֶסִיד (ציצית ולפעמים גם טלית), תוּרָא, תֶּפילים (בניב של יהודי יזד תַּפילים) וכמובן טלית. מקסימום קראו לדבר אחד בשם של דבר אחר – למשל לט"ו בשבט קוראים אלינות או אינלות (<= אילנות), מֶשִימַד' (משומד) בלשון יהודי אצפהאן הוא כינוי לילד שובב, המילה גוּיִם היא שם תואר וגם שם עצם ביחיד (רבים – גוימא ובפרסית יהודית קדומה גוימאן), והמילה האהובה עליי היא ברכה – מילה שמשמשת כנומרטיב (אין דבר כזה בעברית, יש בפרסית וגם בסינית: מילה שבאה בין מספר לשם הנמנה) ליהודים: לדוגמה, דַה בֶּרָכָה יֶשְׂרָאֵל = עשרה יהודים.

מצד שני, אני לא מכירה שמות משפחה יהודיים שיש בהם מילים עבריות, חוץ מהשם ציוני, כך שאולי היו אורגי טליתות שנקראו סבורג'יאן. טוב שערוץ 2 לקחו את מנשה אמיר.

השורה התחתונה היא, שאין לי מספיק ידע וכלים כדי לענות על השאלה האם אחמדינז'אד הוא אחינו האובד, והאדם הבקי ביותר בתולדות הקהילה כבר לא זמין לשאלות אלה.

רבות נכתב על פועלו האקדמי של פרופ' נצר כחוקר קהילות יהודיות וטקסטים בפרסית יהודית מכל הזמנים. אני כתבתי מעט על האדם, אבל לא יכולה להקדיש את הפוסט הזה לזכרו כי הוא (הפוסט) לא מספיק חכם. פרופ' נצר נפרד מגופו, אבל אני לא יכולה לומר שהוא מת. רוחו ממשיכה לפעם בנו, תלמידיו וממשיכי דרכו. רובנו ממשיכים במחקר באקדמיה. אני משתדלת להפיץ את אהבת תרבות איראן (או לפחות את הידע שיש גם משהו אחר חוץ משיעה מטורפת וטילים גרעיניים) גם בקהל הרחב. מקווה שאני מצליחה.

3 תגובות לפוסט "האם אכן מוצא הקוף מן האדם?"

  1. יחזקאל הגיב:

    זה היה טריגר שלא היית יכולה להתעלם ממנו, זה ברור. החכמתי.

    (פסיק לפני "והאדם" בפסקה שלפני האחרונה לא יזיק.)

  2. RanE הגיב:

    בתשובה לשאלה בסוף הפוסט – את מצליחה יופי!

    אני נהנה מכל פוסט.

  3. תמר הגיב:

    ועכשיו פרופ' דוד ירושלמי, המורה הנערץ עליי לשפה הפרסית ומחוקרי הקהילה, מחזק את דברי מנשה אמיר ומוסיף עליהם. ויש שם עוד כמה מומחים שמוסיפים.
    בשמחה או בצער, איש איש לפי העדפותיו, אנו מוותרים גם השנה על נוכחותו של מחמוד אחמדינז'אד ליד שולחן הסדר שלנו.

    http://www.guardian.co.uk/commentisfree/2009/oct/05/mahmoud-ahmadinejad-jewish-family

    אפשר להירגע ולעבור הלאה (חוץ מזה שיהודים כן עסקו בצביעת בדים, כי זה היה מקצוע בזוי יחסית וכלל שאיפת ריחות לא נעימים, לפחות לפי מאמרו של דניאל צדיק בספר הקהילה).

    ותודה לשחר שירץ על הקישור!

כתיבת תגובה