מסר מהפונדקאיות: תנו לנו לבחור!

כתבה שכמעט התפרסמה (אחרי קיצור מסיבי) באחד מאתרי החדשות הגדולים, אבל בסוף לא. שזה לא נורא, כי גם הקמפיין המתואר בסוף, שמסתיים הערב, ננטש יומיים לפני הסוף מחוסר עניין לציבור.

בשבוע האחרון, מוצאות את עצמן הפונדקאיות תחת מתקפה חסרת תקדים בשם ההגנה על זכויות האדם. משווים אותן לעובדות תעשיית המין, משווים את התהליך שעברו לסחר באיברים, ורוצים לאסור על נשים נוספות לעבור את התהליך, שרוב הפונדקאיות בקבוצה הסודית "רק פונדקאיות" בפייסבוק מתארות כחיובי ומעצים. שוחחנו עם כמה נציגות מהקבוצה, וקיבלנו דרכן גם מסר קצר וחד משמעי בשם כל הקבוצה:

תנו לנו לבחור!

רבקה שגיא (36), גרה בתקוע, נשואה ליאיר ואמא לשלושה ועוד אחד בדרך. היא בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה בהצטיינות ועוד אחד בהנדסת חשמל ומחשבים, עובדת בתכנות בחברה ירושלמית, מרצה על חווייתה כפונדקאית, מתנדבת בעמותה בשם "לדעת לבחור נכון" ומתנדבת בוועד המנהל בישוב שלה.

דנה עמרמי (36), אימא לתומר בן 8 וטליה בת 6 נשואה לעפרי. מעצבת גרפית עצמאית, ומרצה ברחבי הארץ על מסע הפונדקאות שלה – פונדקאות לחיים. בשעות הפנאי משחקת כדורשת בנבחרת מאמאנט ("וזה, אגב, הדבר שהיה הכי חסר לי במהלך ההיריון של הפונדקאות").

תמר עילם גינדין (45), אם לשלושה, בעלת דוקטורט בבלשנות איראנית, מומחית לאיראן, חוקרת במרכז עזרי באוניברסיטת חיפה, ומלמדת במרכז האקדמי שלם. בימים כתיקונם בונה גשרים בין עם ישראל לעם האיראני ופוקחת עיניים בשני הצדדים לגלות שבצד השני יש בני אדם. היא מרצה בנושא איראן, כותבת ספרים ובעלת שני פודקסטים: איראניום מועשר ואיראן בקטן. מתנדבת בפרויקט סירי לידה כפר סבא ("מסיבות דומות לפונדקאות: אני אוהבת לבשל ואין מספיק מי שיאכל בבית")

 

להיות פונדקאית זו לא החלטה טריוויאלית. איך החלטת ואיך הנעת את התהליך?

דנה: כשטליה הייתה בת שנה וחצי ובנינו את ביתנו, נפלה אצלי ההבנה, שלא רק שאני זוכה לבנות בית, יש לי גם שני ילדים בריאים ומקסימים, ההריונות שלי היו תקינים, הלידות היו קלות, והרגשתי שכל זה ביחד  זו זכות גדולה, עצומה, ממ

דנה עמרמי, פונדקאית במיל. מרצה בנושא פונדקאות

דנה עמרמי, פונדקאית במיל.

ש לא מובנת מאליה. הבנתי שיש פה טוב, יש פה חיים, יש מתנה שאני קיבלתי, ועכשיו כשאני לא רוצה עוד ילדים משלי, זה הזמן להיות שותפה להענקת חיים ולבניית משפחה חדשה עבור אחרים שהמסלול שלהם להורות הוא מורכב ומאתגר יותר. ההחלטה הזו שלי קיבלה חיזוק נוסף מההבנה הכואבת שמדינת ישראל אינה מאפשרת לאחי הצעיר, שפחות או יותר באותה תקופה יצא מהארון, להביא לעולם ילד בהליך פונדקאות. יחד עם בן זוגי החלטנו שאנחנו יוצאים למסע הזה באמונה שעשיית טוב יכולה רק להצמיח עוד טוב. פגשנו זוג מקסים והחיבור היה מידיי, הם הפכו למשפחה. אחרי שסיימנו יחד את ההליך הבירוקרטי התחלנו בהכנות לשתילת העוברים.

 

רבקה: שמעתי מחברה שאחיה ואשתו התחתנו בידיעה שיהיו זקוקים לפונדקאות והם מחפשים פונדקאית. ברגע שהבנתי שהחוק שונה וגם כאישה נשואה אוכל לעשות את זה, יצרתי איתם קשר ויצאנו למסע. נפגשנו אני ואישי עם ההורים, בהמשך הדרך בהריון ההורים פגשו גם את הילדים שלנו אנחנו פגשנו את המשפחה המורחבת שלהם, אחים והורים, נפגשנו הרבה לאורך התהליך כדי להכיר גם מעבר להקשר של הפונדקאות, ואנחנו שומרים על קשר חם גם היום שנתיים וחצי אחרי הלידה

תמר: הכרתי זוג שהיה צריך פונדקאית ונורא רציתי לעזור להם, אבל בדיוק עשיתי לביתי, ועד שילדתי את בתי ענתי, הם כבר היו בהריון עם מישהי אחרת. אבל הרעיון לא עזב אותי. ההריונות שלי קלים וכיפיים, ואחרי הלידה השנייה, שהייתה בשיטת קיי, אמרתי וואללה גם לידה יכולה להיות כיף. המודעה שפרסמתי בפורום נעמ"ת אומרת הכול: רוצה עוד הריון, אבל את כל המשאבים הכלכליים והנפשיים שיש ברשותי אני רוצה לתת לילדים שכבר יש לי. אם יש לך בעיה הפוכה – אני רוצה להיות הפונדקאית שלך". אחרי כמעט שנתיים של ביורוקרטיה – הריתי בניסיון ראשון. בזמן שהיינו בוועדה חשבתי שזה נורא ואיום כל ההתערבות הזאת, היום אני מבינה שהם רוצים לוודא שהאישה כשירה ומוכנה ומתאימה לפונדקאות וזה נראה לי ממש חשוב.

 

אבל לא יכול שהכול ורוד. איזה קטע קשה אתן זוכרות?

דנה: שבוע אחרי השתילה התחילו דימומים, ולמרות שעדיין לא ידענו אם יש היריון, בהתייעצות עם הרופא המטפל הוחלט שאקבל זריקות לחיזוק ההיריון. אחרי שבוע כשבדיקות הדם הראו על בטא גבוהה, היה ברור שיש הריון, שני עוברים נקלטו. המשכתי לקבל זריקות במשך חודש וחצי מידי יום, מה שהחליש אותי מאוד וגרם לי לתפקוד ממש ירוד. אני זוכרת את עצמי שוכבת על הספה בסלון, ורואה מהצד איך החיים מתקיימים, כמו בסרט נע מול עיניי. בן זוגי היה באותם ימים, לשמחתי, בין עבודות, והוא לקח פיקוד מלא על הילדים והבית. כשהסתיים שלב הזריקות נשמתי לרווחה, זו הקלה גדולה ומידית  וחזרתי לתפקד. מה שלא ידעתי זה שהמשבר הבא היה כבר ממש מעבר לפינה.

רבקה שריג, פונדקאית בדימוס

רבקה שריג, פונדקאית בדימוס

רבקה: התהליך של הפונדקאות הוא הליך מורכב ורגיש, הוא דורש סבלנות רבה במסע שיש בו הרבה חוסר וודאות, ציפיות, חששות, יש בו מצב מאוד ייחודי שבו עובר של זוג הורים נמצא ברחם של אישה אחרת, יש בזה חוסר אונים מובנה, ויכולים להיווצר קונפליקטים לגבי ההתנהלות הנכונה, להבנתי בהקשר כל כך רגיש יש חשיבות מכרעת לפרשנות של התהליך בעיני הצדדים, אם אנשים חושבים שמדובר בחוזה של הענקת "שירות" אז יכולים להיווצר מצבים לא נעימים של כפיה על התנהלות מצד ההורים כלפי הפונדקאית, אם ההבנה היא שמדובר בתהליך של נתינה והכסף משמש רק כפיצוי אז במקרה שיש קונפליקטים הם יעלו לשיחה וליבון בין הצדדים תוך כבוד ורגישות לעמדות שני הצדדים.
חוויה שהייתה לי קצת קשה, באחת הבדיקות המוקדמות הרגשתי שהרופא לא רואה אותי כל כך כאדם אלא רק כרחם, כשחזרתי הביתה ושיתפתי את האיש שלי הוא אמר שרופאים הרבה פעמים רואים את המטופלים כמו קייס רפואי ולא בצורה אישית, זה שם את הדברים בקונטקסט יותר רחב והדגיש לי את הפגיעות שלי בתהליך, החשש שלי להיתפס כאובייקט בתהליך הזה. הנראות היא בעיני מפתח קריטי לתהליך טוב ומספק, לראות את ההורים כאנשים עם קושי מורכב ולהבין את הצרכים והרצונות שלהם ומנגד לראות את הפונדקאית על הצרכים, ההעדפות והבחירות שלה, תהליך טוב הוא תהליך שבו יש קשר מכבד ואכפתי בין הצדדים, שיש שותפות במסע הזה ולא היררכיה או ניכור.  
תמר: גם לי היה קטע שהרופאים ביחידת ה-IVF לא הכירו בקיומי, לא נתנו לי תוצאות של בדיקות, אמרו רק לחיה מה אני צריכה לעשות ("כשאני מקבלת מחזור אני מתקשרת אלייך ואת מפסיקה גלולות". "אבל אני לא לוקחת גלולות כבר שמונה שנים!") ולא הסכימו לענות לי על שאלות בקשר לפרוצדורות שעושים לי. אבל הקטע הקשה שלי היה כשחיה ביקשה שאוותר על הרופאה הפרטית שסיכמנו עליה, ד"ר קלריס נהרי, כי היא (חיה) חוסכת להשתלת כליה. פתאום נבהלתי – זה לא רק האחריות של להביא נשמה לחיים לא פשוטים (את הקושי הזה פתרתי עם עצמי עוד לפני ההריון), אלא שיכול להיות שאני גוזרת את דינה למוות כי ילד עולה יותר מ-500 ש"ח בחודש. העליתי את זה בפניה ושאלתי אותה אם היא מודעת לזה ואם היא רוצה שאפסיק את ההורמונים התומכים ואפיל. בסוף זה הסתדר.
דנה: בשבוע 16 התחילו צירים של ממש, לא עברה שעה והתחיל דימום רציני. אחרי לחץ של ממש ופחד, שמא אני עוברת הפלה התבשרנו בבית החולים שעובר אחד נפל, הצירים ממשיכים ולכן הרופאה פקדה עליי "חמישה ימים במאוזן, את חייבת לנוח", כך אמרה וכך היה.

כשיצאנו מבית החולים התקשרתי לאם המיועדת, ובבכי אמרתי לה: "אני בוכה בכי של הקלה, אל תיבהלי. עובר אחד נפל, השני בסדר גמור, הרופאה אמרה שהוא חזק. אני אנוח חמישה ימים. אני אשמור עליו".

בהיריון של פונדקאות יש אחריות שהיא הרבה יותר גדולה, דווקא בגלל שההיריון הזה הוא לא באמת שלך. את שומרת על הדבר היקר מכל למישהו אחר. מישהו שהיריון, ילד ומשפחה בשבילו זו משאלת לב, וכשזה כבר קורה ואת שותפה לחלום, את מרגישה שהפקידו אצלך אוצר.

חמישה ימים של מנוחה עשו את שלהם וההיריון המשיך כמו כל הריון אחר.

 

טענה שעולה הרבה בהקשר של הפונדקאות זה שיכולים להיות מחירים רגשיים גדולים לפרידה מהתינוק שנשאת ברחם במשך תשעה חודשים, מה את מרגישה לגבי הטענה הזאת?

דנה: דבר שאני נוהגת לומר למי שמתלבטת הוא שאם וכאשר היא תהיה במקום השלם, השאלה: "לא פחדת שיהיה לך קשה למסור את התינוק?" בכלל לא תהיה שם, כי זה יהיה לה ברור שזה לא התינוק שלה, כפי שזה היה ברור לי. לאורך כל הדרך ידעתי שאני רק החממה בשבילו, בית גידול עד שיצא לאוויר העולם היישר להורים שכל-כך מחכים לבואו. הכאב היחיד שהיה בדרך הוא כאב ההחמצה עבור האם על מה שנבצר ממנה לחוות בתהליך ההיריון. אני זוכרת שבכל תזוזה של העובר, אמרתי לעצמי (והרבה פעמים גם לו…), "כמה חבל שאימא שלך לא כאן כדי להרגיש אותך, אבל אני כאן כדי לשמור עליך, ובקרוב אתה תצא ישר לזרועותיה." חשתי כאב על האם שאינה יכולה לחוות את העובר שלה זז ומתפתח לו אי שם במעמקי הרחם, אבל גם שמחתי על הזכות שנפלה בחלקי לעשות את זה למענה ולהעניק לה חיים ומשפחה.

תמר עילם גינדין צילום טום לנגפורד

היי, זאת אני! צילום: טום לנגפורד

תמר: קודם כול נכנסתי לתהליך רק אחרי ההריון השני, שבו הבנתי שאם יש לי משהו יותר חשוב בחוץ (כמו ילד מתוק שהייתי מאוהבת בו מרגע שהופיע הפס השני על המקל ועד היום, כשהוא לפני גיוס), אז אני לא נקשרת למה שבפנים. לענתי נקשרתי רק כשראיתי אותה לראשונה והוצאתי אותה מהאסלה (הנקייה!) של מיון יולדות בשתי ידיי, אבל בבטן לא נקשרתי. אז ידעתי שאני מסוגלת. בנוסף לכך נקטתי אמצעי הרחקה כמו לא ללכת לבדיקות עם אולטרסאונד לבד, לחזק את הקשר בין חיה לבין התינוק גם בליטופי בטן אבל גם באוזניות סקייפ על הבטן. בתוכנית הלידה הדגשתי שאני לא רוצה לראות אותו תחת השפעת אוקסיטוצין, ואני בכלל לא משתמשת בפועל "למסור" או "לתת" אלא להחזיר. קיבלתי עובר למשמורת, החזרתי תינוק. אני זוכרת את עצמי בשבועות שאחרי הלידה מתפעלת מההחלמה המהירה והקלה, כשאין תינוק לקום אליו בלילה. ראיתי אותו פעם ראשונה בברית, וואללה לא שלי. אנחנו מתראים פעם בכמה שנים והוא מותק של ילד, אבל לא שלי.

רבקה: זו הטענה שעלתה הכי הרבה מצד אנשים שפגשתי בתהליך ומאידך חששות לגבי הפרידה מהתינוק זה דבר שלא הטריד אותי לרגע לא לפני ולא תוך כדי, כל כך היה ברור לי שאני לא האמא שלו שלא חשתי כל רצון לשמור עליו, כן רציתי אחרי הלידה לראות אותו ולחבק אותו, בכל זאת נשאתי אותו באהבה במהלך ההריון ונקשרתי אליו, אבל אין בעיני קשר בין ההתקשרות הזאת להתקשרות של הורות, אני היום בהריון עצמי וגם בהריונות לפני הפונדקאות הייתי קשורה באופן אחר לעובר וגם עסוקה הרבה ביום שאחרי הלידה, ההתקשרות ההורית לילד אחרי הלידה היא בעיני תוצאה משמעותית של התודעה שלנו לגבי האחריות כלפיו, לא הייתה לי תחושת מסירה אלא החזרה וגם הקלה גדולה שהחלק שלי במסע המרגש והמקסים הזה תם ואין עלי אחריות הורית כלפי הילד המתוק הזה.
אני משערת שאם יש תהליך שבו מתרחש ניכור מההורים כלפי הפונדקאית אז ייתכן שזה יכול להקרין על קושי בפרידה, קושי בהחזרת התינוק להורים שאין בהם אמון, הדבר דומה מאוד בעיני למטפלת, אם יש קשר טוב עם ההורים אז יש שמחה בכך שהם באו לאסוף את הילד, אם יש מתח וניכור אז ייתכן שיש לזה השלכות גם על חווית ההריון וגם על הפרידה.

אחת הטענות נגד התרת פונדקאות בישראל לזוגות גברים, היא שזה יעלה את הביקוש בזמן שההיצע יישאר אותו דבר, וזה ייקר את התהליך וידחף זוגות סטרייטים לעשות פונדקאות בחו"ל, שם פחות שומרים על זכויות אדם. ראיתי הצעה באחת הרשתות החברתיות לערוך הגרלה אם לא יהיה מספיק לכולם.

דנה: בעיניי זו טענה מקוממת. תנו לנו להחליט, לא מקובלת עליי בשום צורה האפליה הזו. קודם כל תרחיבו את החוק גם לזוגות להטב"ים. יש נשים שהיו מוכנות להיות פונדקאיות רק עבור זוגות להטב"ים יש כאלה שלא יבחרו בכך, ויש כאלו שזה לא באמת משנה להן. אני מאמינה שברגע שהחוק יורחב תהיינה עוד פונדקאיות, המודעות עולה ואיתה גם מספר הנשים שבוחרות להיות פונדקאיות. מניסיוני האישי ומהיכרותי עם אחרות, הועדה בישראל עושה עבודה מצוינת בבחינת כל מקרה לגופו, ובבדיקת הפונדקאית ומניעיה. אני מציעה שכולנו ניתן  לוועדה את הקרדיט, שתדע לעשות את הסינון כראוי ולשמור על הפונדקאיות. אני ושכמותי, שבוחרות להיות פונדקאיות, לא זקוקות להגנת הצדקנים. אנחנו מסוגלות להחליט בעצמנו מה טוב לנו. ההגרלה מבקשת ליצור עיוות שבו אתן ליד הגורל להחליט במקומי עם מי נכון לי לעבור את התהליך. זה בעיניי סחר. אני אעבור את התהליך עם מי שאני אבחר לעבור אותו, איש לא יחליט בשבילי.

רבקה: הרעיון של מדרג זכאות או הגרלה מתייחס אל הפונדקאיות כאיזשהו משאב שמדינה מעניקה ויש פה טעות פטאלית. הפונדקאיות הן נשים שבוחרות לעשות תהליך עם זוגות מסויימים, אין שום סבירות לחלק אותן כאילו מדובר בסחורה, בתהליך הזה אחד הדברים הקריטיים ביותר הוא כימיה וקשר טוב עם ההורים, וזה חייב להיעשות על ידי בחירה של שני הצדדים זה בזה. תנו לנשים לבחור עם מי הן רוצות לעשות תהליך פונדקאות, האם הן מעדיפות לעשות רק עבור זו זוג שזה הילד הראשון שלו (יש נשים שמעדיפות) או עבור זוגות שכבר יש להם ילדים, האם הן מעדיפות לעשות זאת עבור זוג הומואים או סטרייטים, מי שצריך להכריע לגבי זה הן הנשים שמוכנות לעבור עבורם את התהליך ולא המדינה. לגבי החשש שזוגות סטרייטים יזלגו למקומות שבהם אין רגולציה, אין לי אלא להצטער על זה, אני חושבת שעל כל אחד מוטלת האחריות שלא להיות שותף בתהליך שתיתכן בו פגיעה פיזית או נפשית בזולת, הסיפורים לגבי אוקראינה ממש מזעזעים אותי, הסכמים בהם לא נותנים לאישה לראות בכלל את הילד שילדה, אני חושבת שיכולה להיווצר פה בעיה אבל זה לא מצדיק את האפליה הקיימת היום בחוק והפתרון הוא היענות יותר גדולה של נשים לעשות את הפלא הזה, תוך ביסוס ההקשר שלו כתהליך של תרומה מהחי ולא של סחר.

תמר: קשה לי להחליט מה יותר מקומם אותי בהנחות היסוד כאן. קודם כול, אנחנו לא סחורה. בישראל פונדקאות היא מערכת יחסים, לא מגרילים אותנו ואין עניין של ביקוש והצע אלא של קליק. אני מאמינה שאם כל הצדקנים שמשווים אותנו לעובדות בתעשיית המין ורוצים להגן עלינו מפני סכנות שהם מדמיינים כי אנחנו לא יודעות כלום – אם כל אלה יסתמו ויבינו שאנחנו נשים בוגרות ושקולות שמבינות מה אנחנו עושות – אולי יותר נשים יחליטו להיות פונדקאיות וגם מה שאתם קוראים "היצע" יעלה. כשאני הייתי פונדקאית לפני 12 שנה, זמן החיפוש הממוצע היה שנתיים, ועכשיו הוא כארבעה חודשים. זה אומר שיש יותר מודעות ופחות סטיגמה (לפחות עד השבוע) ויותר נשים בוחרות לתת את המתנה הזאת לזוג חשוך ילדים. שנית, לדחוף הומואים להפר זכויות אדם זה בסדר? אגב, זה נחלת העבר. ממילא המדינות שבהן הפונדקאות היא באמת מסחרית ובלתי אנושית כבר סגורות בפני זוגות חד מיניים.

 

האם היית ממליצה לנשים אחרות להיות פונדקאיות?

רבקה: בעיני יש פה פוטנציאל לחוויה מאוד מספקת ומשמעותית, אם מישהי פונה אלי אז הדבר החשוב לי ביותר זה להפנות אותה לנשים שאני מעריכה שמלוות תהליכי פונדקאות או לסוכנויות שאני מעריכה, אני חושבת שיש חשיבות מכרעת לאנשים שעוברים איתם את התהליך על החוויה שיוצאים איתה בסוף. ויש סוכנויות שצריך להתרחק מהן כי יש להן חלק באובייקטיביזציה של הפונדקאית והן עלולות לגרום לנזקים רגשיים גדולים.

דנה: מאז שנכנסתי לתהליך יצא לי לשוחח עם המון נשים שמתלבטות עם זה. לאף אחת מהן לא יעצתי להיות פונדקאית. סיפרתי להן בפרטי פרטים על החוויה שלי, ואמרתי להן שכדי להיכנס לתהליך הן צריכות להיות חזקות ושלמות ולבחור היטב את הזוג 'שלהן', כי יש חשיבות מכרעת גם לשאלה עם מי עוברים את התהליך הזה. זה מסע משותף.

תמר: סליחה, זו שוב שאלה ממש טיפשית. פונדקאות לא מתאימה לכל אחת, ולא כל אחת מתאימה להיות פונדקאית. הייתי קודם כול שואלת אותה אם היא נקשרה לילד בהריון השני, כדי לדעת אם היא עלולה להיקשר לעובר, שזו בעיניי הסכנה הכי גדולה. אחר כך גם הייתי שואלת אותה על ההריונות שלה ומוודאת שהיא כשירה לעמוד ב"זוגיות" מאוד מגוננת עם זוג מאוד לחוץ, שהדבר היקר להם ביותר נמצא אצלה בבטן ולהם אין שליטה. ואז הייתי מחליטה אם להמליץ לה או לא. אם היא כמוני, אז בטח.

 

מה המסר העיקרי שלך לאנשים שמשווים פונדקאות לסחר באיברים, לסחר בבני אדם ולתעשיית המין?

תמר: לגבי סחר באיברים, אני משתגעת מזה שאני מדברת עם אנשים ומסבירה להם והם מתעקשים שאני השכרתי את רחמי. איזה להשכיר? תתפלאו, הוא נשאר בתוך הגוף שלי כל הזמן. מההורמונים שהופרשו ממנו ובשבילו – אני התמסטלתי. כפי שחיה ואני הסברנו לכל מי שאפשר – הרחם שלי, ההריון שלי, התינוק שלה. היה ברור גם לי וגם לחיה שהגוף הוא שלי. הרשיתי לה ללטף לי את הבטן ולבשל לי דברים בריאים. לגבי ניצול, דבר שעולה לא מעט, אני לפעמים הרגשתי שאני זו שמנצלת את החולשה שלה – אישה חולה שכמהה לילד – כדי לספק את הצורך שלי בעוד הריון ולידה בלי "לשאת בתוצאות". ועוד קיבלתי ממנה כסף על זה! אבל אם להיות רציניים לרגע, ברגע שיש הריון, הכוח במשוואה הזאת הוא בידי הפונדקאית. הדבר הכי יקר להם נמצא אצלי ואין להם שליטה מלאה על זה. שמעתי שמועות על פונדקאיות שסחטו הורים בשלב הזה, אני לא מכירה אישית מקרים כאלה. אבל זה אפשרי. ולגבי תעשיית המין – נו באמת. למה לא משווים אותנו לספורטאים? או לדוגמניות? גם הם מקבלים כסף ונותנים שירות עם הגוף שלהם. תנו לנו את הקרדיט שאנחנו יודעות מה טוב בשבילנו, תנו לנו לבחור! ואם חסר לכם מאבק למען אוכלוסייה מוחלשת שמסכנת את עצמה בשביל כסף – פועלי בניין. באמת.

דנה: זו השוואה נוראית. אולי זה נכון למדינות עולם שלישי. אני רוצה שיידעו שבמדינת ישראל המצב הוא אחר לחלוטין, שהפונדקאיות מגיעות ממקום שלם, ממקום של נתינה, ממקום של בחירה ואהבה. הן רוצות בתהליך, הן מתרגשות ממנו ומועצמות ממנו, ולכן גם הן מבקשות שישאירו להן את הבחירה עם מי לעבור את המסע הזה.

בכלל, תפסיקו עם ההתנשאות הזאת, כאילו אלה אתם שצריכים לחשוב בשבילן מה טוב להן ולמה הן בוחרות לעבור את המסע הזה. הן נשים חזקות, הן נשים עם תפיסת עולם מגובשת ועם אג'נדה ברורה של נתינה ואהבת חינם. הן ממש לא זקוקות להגנה ובטח לא לרחמים שלכם. ודבר אחרון: הגיע הזמן שכולם יבינו שהכסף שפונדקאיות מקבלות לעולם לא יכול להיות שכר טרחה, אלא הוא רק בגדר פיצוי על התקופה ועל כל מה שהן עוברות במהלכה.

אתם באמת לא מצליחים לראות שאין בעולם כולו שכר הולם על חסד כזה?

רבקה: לגבי ההשוואה לתעשיית המין יש פה כשלים מאוד רבים, שתי נקודות שוני עיקריות בעיני:

האחת – שורדות זנות מתארות בעיה מהותית שקשורה לזנות ויוצרת את הפגיעה, יחסי מין בלי משיכה לאורך זמן יוצרים פגיעה עמוקה ומתמשכת לרוב הנשים העוסקות בכך, אין שום בסיס להשוואה בהקשר של פונדקאות, נשיאת הריון היא לא תהליך שבמהות שלו הוא פוגעני, בפרט אין שום מימד של אובדן אוטונומיה על הגוף שגדולה מהריון עצמי (זה רלוונטי רק לישראל, יש תהליכים בחו"ל שבהם בהחלט תיתכן פגיעה עמוקה בהקשר הזה).

ההיבט השני קשור למציאות של הזנות, המציאות היום של הזנות היא מציאות בה רוב הנשים העוסקות בכך נמצאות במצוקה נפשית, הרבה מהן מדרדרות לסמים, היציאה מהתעשייה כמעט בלתי אפשרית והנזקים שמצטברים לאורך זמן הופכים להיות בלתי הפיכים, המצב של הפונדקאות לא קשור לזה בשום פרמטר שהוא. בקיצור זו בעיני השוואה מופרכת ושטחית, זה שיש פה נשים ואברי רביה וכסף לא יוצר דמיון בין התהליכים.
לגבי ההשוואה לסחר באברים בעיני יש פה דיון הרבה יותר משמעותי ומורכב, אני אישית חושבת שפונדקאות אינה נופלת מתרומת כליה מבחינת המורכבות ומערכות הסיכונים אליהם נכנסים, נכון שאחרי תרומת כליה האדם נשאר בלי אחת מהכליות שלו ואילו אחרי היריון לכאורה הפריון נשאר אבל בעיני הקריטריון הרלוונטי הוא לא זה אלא מכלול הסיכונים הבריאותיים שהאדם לוקח על עצמו כשהוא נכנס לתהליך כזה. בעיני גם בהריון יש סיכון לתוצאות לא פשוטות ביניהן אפשרות לאובדן פריון, סכרת לכל החיים, פגיעות ברצפת האגן, סיבוכים מקיסרי ועוד ועוד. במובן הזה אני רואה את תהליך הפונדקאות כשייך לעולם התרומה מהחי (אמנם בשני המקרים – תרומת כליה והריון הסיכון באופן רציונלי לא גבוה מנסיעה סטנדרטית בכביש אבל כן קיימים סיכונים).
ועם זאת כמו שהיום מעוגן בחוק פיצוי כלכלי גם לתורמי כליה או ביציות ראוי בעיני שיהיה פיצוי ראוי עבור פונדקאות, כיום המדינה לא שותפה בכלל לפיצוי הזה וכולו נופל על ההורים.
למרות שהשיקול הכלכלי לא היה בכלל מעורב בהחלטה שלי (כשהחלטתי להיכנס לתהליך לא ידעתי האם יש פיצוי ומה הגובה שלו) בעיני מדובר בפיצוי הוגן על קשיים פיזיים משמעותיים שכלולים בהריון, הבעיה העיקרית עם הפיצוי שהוא יכול להתפרש לפעמים על ידי ההורים כקניה או השכרה של בעלות על אוטונומיה או התנהלות של הפונדקאית, לפעמים יש לזה השלכות על כל מערכת היחסים עם ההורים כמו ניכור כלפי הפונדקאית, ניתוק הקשר ישר אחרי הלידה ועוד דברים שבעיני יכולים ליצור קשיים רגשיים.
לכן בעיני יש יתרון לכך שהגבילו בתיקון החדש את סכום הפיצוי, באיזשהו אופן זה מוציא את מנגנון השוק מהמשוואה ואני מקווה גם שזה יתן יותר כוח לפונדקאיות שמגיעות ממוטיביציה כלכלית לבחור בהורים מיטיבים שיהיה להן טוב לעבור איתם את התהליך ולאו דווקא באלו שמשלמים יותר וגם מקווה שמצד ההורים יהיה ברור שאין פה סחר או קניין אלא סכום פיצוי סטנדרטי.
בסופו של דבר בתהליך הזה בעיקר צריך להיות בני אדם, כאלה שמוכנים לראות את הזולת, להוקיר טובה, להיות רגישים, להיכנס לדיאלוג אפילו אם לפעמים זה מאתגר, להיעזר בליווי ובגישור אם יש צורך ובגדול לפעול ממקום של כבוד ואכפתיות.  

תמר: יש ארצות בחו"ל שבהן היחס פחות אנושי. בקבוצות פונדקאות שאני חברה בהן אנחנו מזדעזעות מסיפורים מאוקראינה, למשל. מצד שני, הייתי רוצה לדבר עם פונדקאית משם לפני שאני שופטת, כמו שהייתי רוצה שיקשיבו לנו לפני ששופטים.

 

לפני סיום, ספרי לנו קטע מצחיק מהתהליך

רבקה: האיש שלי מוהל, ההורים ביקשו ממנו למול את הבן שלהם, שזה היה רגע מאוד מרגש, אחד השכנים שלנו אמר אחרי הברית שהיתה פה הובלה פלוס התקנה.

תמר: חיה מפיקת אירועים. כשהייתי בחודש שביעי, הייתה לה ישיבה על אירוע שהתקיים שלושה חודשים מאוחר יותר, והיא הודיעה ללקוח שהיא תהיה בחופשת לידה. הוא הסתכל עליה מכף רגל ועד ראש ואמר: לא רואים עלייך! היא אמרה לו: אצלי זה הכול בת..ת! והוא האמין לה!

רבקה: יש לי עוד אחד! פעם אחרי בדיקה ניגשנו יחד למזכירה בקופת החולים וביקשתי אישור להביא למשרד. אחרי האישור עבורי היא שאלה מי זו לידי ואמרתי "האמא". היא לא הצליחה להבין איך ייתכן שהאישה הצעירה הזאת היא אמא שלי…

דנה: בני הזוג 'שלי' כבר היו הורים לילד אחד בגיל של טליה שלנו. כשסיפרנו לילדים שלנו על ההיריון כדי לחבר אותם לתחושות, סיפרנו גם על הילד שלהם, שנמצא בבית וכל-כך מחכה שיהיה לו אח או אחות. תומר, בני הבכור, לא השתכנע ושאל: "אמא, אבל למה הוא רוצה שיהיה לו אח?" אנחנו כמובן צחקנו על כך שנראה שמבחינתו טליה לא ממש הצדיקה עד כה את קיומה 😉

 

בכל הסערה של השבוע האחרון, איישו הפונדקאיות את הקווים הקדמיים, וקולם של ההורים כמעט לא נשמע.

שאלנו את ניצן ארזי-גולן מדוע. ניצן נשואה + 2, את אורי ילדה בלידה רגילה, שלאחריה נפגעה רירית הרחם שלה. אחרי טיפולי פריון ממושכים הרימו הרופאים ידיים, וגילי נולדה בתהליך פונדקאות שני בארץ, לאחר שהראשון לא צלח.
בעקבות המסע הארוך והמאתגר שעברה, הקימה ניצן את מעשה בראשית – בית לפונדקאות ופוריות, המעניק ליווי, ייעוץ ותמיכה לנשים וזוגות מתחילת הדרך ועד לאחר הלידה.
אז ניצן, איפה קולם של ההורים?
"למרבית האנשים שלא מכירים את תחום הפונדקאות יש איזשהו נרטיב מאוד מסוים בנוגע לעולם הזה, שבא לידי ביטוי בתקופה האחרונה ואותו אנחנו פוגשים באמצעי התקשורת. הוא מנוגד למציאות הקיימת, ולכן גם מאוד מקומם. הרשת מוצפת באמירות קשות ובוטות, בבורות גדולה שמעוררת כעס, תסכול ואצל מרבית הזוגות גורמת גם לריחוק גדול, פשוט כדי להגן על עצמם במצב הזה".
עד כאן גם הפונדקאיות מהנהנות. "גם לנו נמאס להגיב כל הזמן לאנשים שלא באמת רוצים לשמוע".

ניצן ושי עם הפונדקאית סבטלנה. צילום: נירית, סטודיו במיה

ניצן ושי עם הפונדקאית סבטלנה. צילום: נירית, סטודיו במיה

ניצן מוסיפה: "העמדה הרגשית של ההורים המיועדים בנוגע לתחום הפונדקאות היא מאוד רגישה ועשויה להיות גם פגיעה. לפונדקאות מגיעים בדרך-כלל לאחר מסע ארוך ומאתגר שכרוך בקושי ובכאב עצום (גופני ורגשי).
פונדקאות זו הדרך עבורם להגשים את כמיהתם לילד, ולכן הפונדקאית נתפסת אצלם דווקא כאישה בעלת כוח שנושאת את הדבר היקר ביותר עבורם. בישראל במרבית המקרים מתפתחים יחסים קרובים וכשקיים קשר רגשי הוא חזק הרבה יותר מכל קשר חוזי שנחתם על הנייר.
לאחר שמבינים את הנושא, ומכירים בכך שקיימים יחסים רגישים ומורכבים, מתבהרת גם ההבנה שאין פה ניצול, אלא דווקא מצב הפוך של הדדיות."

מכיוון שכמעט כל פונדקאית מקבוצת הפייסבוק הסודית שומעת את הטיעון "אבל את לא מקרה מייצג", יזמה תמר פודקסט בשם המקורי "את לא מקרה מייצג", בהנחייתה ובהפקת חברת פודקסטיקו. הפודקסט נמצא כעת בקמפיין-בזק למימון המונים (ימים אחרונים מתוך קמפיין בן שבוע). חברות הקבוצה, ביניהן רבקה ודנה, וגם אימהות פונדקאות, ביניהן ניצן, הצטרפו ותרמו תשורות. בין ההרצאות בקמפיין ובין המרואיינות בהסכת יש גם פונדקאית עם סיפור פחות טוב, אך היא לא הסכימה להתראיין מכיוון שבעבר הוצאו דבריה מהקשרם והיא הוצגה כאישה מוחלשת המתנגדת לכל עניין הפונדקאות, בזמן שהיא עצמה אינה תופסת את עצמה כך ומובן שאינה מציגה את עצמה כך.

מטרת הפודקסט היא להביא כמה שיותר קולות אותנטיים – בלי סינון לפי אגנדה – מכל הצדדים בתהליך פונדקאות, כולל הילדים שנולדו, אחיהם וילדי הפונדקאית, כדי לתת בסיס יותר מהימן לדיון הציבורי המתנהל בנושא, דיון שרוב הטיעונים בו מבוססים במקרה הטוב על דו"ח מלפני כ-10 שנים (תמר: כתוב שהייתה רק ד"ר אחת, היום אנחנו כבר שלוש או ארבע), ובמקרה הרע על דמיונם של המתדיינים.

זה יעזור?

תמר: לפי הודעות שאני מקבלת בפרטי, כבר השבוע הצלחתי בסיפור שלי לפקוח כמה עיניים ולגרום לכמה אנשים לחשוב על דעותיהם מחדש. אלה שיודעים כבר הכול ולא רוצים לתת לעובדות להפריע להם – הם לא בדיוק קהל היעד שלי.

רוצים לשמוע עוד? תתמכו בקמפיין! יש לכם עד יום שלישי.

[[עדכון: אחרי 5 ימים, אלפי חשיפות, רבבות נאצות ו-93 תמיכות, הבנתי שאין עניין לציבור – זה אחד היתרונות של קמפיין הדסטארט: הוא בודק אם יש שוק. התכוונתי להשקיע זמן שאין לי בשביל מטרה שחשובה לי, אני לא הולכת להשקיע גם כסף שאין לי בשביל מוצר שבסוף לא יהיה לו ביקוש. אז מאתמול אני לא עושה בו כלום, כמו החזרת עוברים בלי תמיכה הורמונלית. אם כן נראה לכם חשוב אתם מוזמנים לתמוך, ממילא כרטיס האשראי לא מחויב רק אם מגיעים ל-100%. אני מפרסמת את המאמר הזה בכל זאת, כי עבדתי עליו שלושה ימים אז שיהיה למי שכן מעניין]]

כתיבת תגובה