תגובה ל"ללמוד פרסית בישראל זה כמעט בלתי אפשרי" (הארץ, 18.12.2009), עם הכותב האורח רז צימט.
תקציר מנהלים: פחחחח.
תלמידי המצטיין עמרי ואחותי המסורה מיכל, כל אחד בנפרד, שלחו לי קישורים לכתבה שהתפרסמה ביום שישי 18.12.2009 בעיתון הארץ, שכותרתה ללמוד פרסית בישראל זה כמעט בלתי אפשרי. בכתבה מרואיין ד"ר רונן כהן, שלמד פרסית בחו"ל כי בארץ זה בלתי אפשרי. התוצאה של הדוקטורט שלו היא ספר עם 1400 מילים בפרסית, שהארץ מגדיר אותו "מילון".את הביקורת (הלא-משהו) שיש לי על הכתבה פרסמתי בעין השביעית. כאן אני רוצה להרחיב קצת בכמה נושאים שלא הגעתי אליהם שם, או שנגעתי בהם בקצרה, וגם לארח את ידידי רז צימט מהמכון ללימודים איראניים באוניברסיטת ת"א, שמבין קצת יותר ממני בשיעה.
הביקורת היא ביקורת ראשונית, על הכתבה בלבד. אם יהיה לי מה להוסיף אחרי שאקרא את הספר, אכתוב פוסט נפרד. לא הצלחתי ליצור קשר עם ד"ר כהן (בעיה לחפש ברשתות חברתיות עם שם משפחה כזה, והוא אינו מופיע במדריך הטלפונים של המרכז האוניברסיטאי אריאל בחוג לישראל במזרח התיכון). מניסיוני האישי כמרואיינת וכקוראת עיתונים, זה שהיה כתוב בעיתון לא אומר שד"ר כהן אכן אמר את הדברים. לכן התגובה כאן היא רק על הכתבה עצמה.
"השיח הציבורי בעניין איראן רדוד ושטחי ומסתכם בעיקר בהיבט הבטחוני". נכון (אם כי ד"ר כהן מתמקד בתרבות עכשווית ואני יותר בעניין השורשים).
אני מקווה מאוד שהרצאות ההעשרה שלי, סדרת ההרצאות "איראן – מאחשורוש ועד אחמדינז'אד" בשיתוף דיוויד ניסן או אורלי רחימיאן, וגם הבלוג שלי – מעשירים את התדמית של איראן.
הפסקה שהכי קוממה אותי היא זאת:
לפני כעשור, כשניגש ד"ר רונן כהן לכתוב דוקטורט על איראן המודרנית, הוא מצא רק ספר לימוד אחד לשפה הפרסית, שחובר 30 שנה לפני כן בידי פרופ' אמנון נצר ז"ל, מהאוניברסיטה העברית. יחסי האיבה בין המדינות מנעו מכהן להסתייע באנשי אקדמיה איראנים, אך בסוף הוא הסתדר: נסע לאירופה, נחשף לספרות איראנית, קרא מאות בלוגים איראניים ודיבר עם כותביהם, והצליח לזהות את צמד המלים האהוב על התקשורת הישראלית: סהאמגינה איראני – האיום האיראני.
הבה נספור כמה שטויות יש כאן:
1.אם ד"ר כהן למד באירופה, זה אומר שהוא יודע לפחות שפה אירופית אחת. אני מהמרת על אנגלית או צרפתית (דרך אגב, למה לא כותבים איפה באירופה הוא קיבל את הדוקטורט?) אם מה שהוא חיפש הוא ספר לימוד, אפשר למצוא בספריות אוניברסיטאיות בארץ את ספרי הלימוד של גרנוט וינדפוהר (Windfuhr) ושל ת'קסטון (Thackston) באנגלית ושל ז'ילבר לזר (Lazard) בצרפתית.
2. אם ד"ר כהן חפץ להסתייע באנשי אקדמיה, למה ישר ללכת לאנשי אקדמיה איראניים? לפני עשור פרופ' אמנון נצר וד"ר שרה סרודי מנוחתם עדן עוד היו בין החיים. פרופ' דוד ירושלמי האגדי, וד"ר יוליה רובנוביץ' המצוינת, ייבדלו לחיים ארוכים, לימדו כבר כמה שנים באוניברסיטת ת"א ובאוניברסיטה העברית בהתאמה. היום יש פרסית גם בבר-אילן, בחיפה ובבן גוריון, אבל אני לא יודעת אם היה לפני עשור.
3. לקרוא בלוגים אפשר גם מהארץ. גם אני עושה את זה. גם להתכתב עם הבלוגרים עקרונית אפשר, אבל לטובתם באמת עדיף מ-IP אירופי (או שאני סתם פרנואידית).
4. אין דבר כזה סהאמגינה איראני. פירטתי על זה בעין השביעית.
ארבע שטויות סך הכול.
עכשיו הבה נדבר על המספר 1400:
סיפרתי לתלמידים שלי על מילון של 1400 מילים והם צחקו, כי הם יודעים יותר והם רק באמצע שנה א'. 1400 מילים זה לא מילון אלא אולי גלוסר. גלוסר כולל אוצר מילים מצומצם של טקסט מסוים או קבוצת טקסטים. מילון כולל, או מתיימר לכלול, את כל המילים בשפה. בפרסית יש א ביסלע יותר מ-1400 מילים. הספר נראה מרשים (כריכה קשה עם צילום!), אבל מילון הוא לא. וגם העובדה שיש בו 150 עמודים – כלומר משהו כמו 10 מילים בעמוד – מעידה על כך שמילון זה לא.
גם ההתבטאות הבאה נראתה לי תמוהה:
במשך 1,400 שנה השיעה חיה כדת אנוסה, והיא פיתחה שיטות הטעיה גם באמצעות השפה. יש בפרסית המון מלים שנושאות מסרים סמויים, והאיראנים משחקים במשחק הזה נהדר
נראה לי שמישהו עשה קופי-פייסט למספר המילים, כי האסלאם עצמו עדיין לא קיים 1400 שנה, אלא אם כן סופרים בשנות ירח מוסלמיות, שאין בהן עיבור כמו בשנה היהודית (השנה הפרסית היא שנת שמש, ומניין השנים הוא מההג'רה של מחמד. השנה הנוכחית היא 1388). והשיעה החלה אחרי מותו של מחמד. כמו כן, כל שפה נושאת מסרים סמויים, ופתגמים הם חכמים בכל שפה. אני לא חושבת שפרסית מצטיינת בכך יותר מהממוצע, וגם אם כן – לא נראה לי שזה מפני שהשיעים היו אנוסים אלא בגלל הנטייה שלהם (שהיא ירושה זורואסטרית) לרוחניות, למאגיה ולחוכמת הנסתר (וכאן אני שוב מסכימה עם ד"ר כהן שהישראלים לא מודעים לפן הזה של אויבם המר). אני לא יודעת למה מתכוון ד"ר כהן ב"מילים שנושאות מסרים סמויים" ולכן אני לא יכולה לומר אם זה משהו חדש, אם זה בכלל מיוחד, אם זה אכן שיעי או משהו שמקורו באיראן הטרום אסלאמית.
מכיוון שאני לא סמכות בענייני כל מה שקשור לאקטואליה (והתקופה האסלאמית זה כבר מ-מש חדש בשבילי), שאלתי את רז צימט, עמית מחקר במרכז ללימודים איראניים באוניברסיטת תל-אביב שהוא מומחה לאיראן של היום. להלן תגובתו המלומדת (גם לתגובה שלי). כמעט לא נגעתי (הערות שלי בסוגריים מרובעים):
ראשית – אני מאוד לא אוהב את השימוש ב"אנוסים" לגבי השיעים. אני לא מומחה עד כדי כך להיסטוריה שיעית, אבל השימוש במונח "אנוסים" אינו מדוייק לטעמי האישי לתיאור המצב של השיעים במהלך רוב ההיסטוריה. השיעים הופלו לרעה ונרדפו במהלך חלקים נרחבים בהיסטוריה שלהם, אבל אין זה אומר שהיה ניסיון לאלץ את השיעים לאמץ את הסונה בכוח (למרות שהיו כאלה ניסיונות). אני מעדיף להשתמש ברדיפת השיעים ולא באינוסם שמכוון למשהו מאוד ספציפי, שלא תמיד היה. מאחר שהתרבות הפוליטית השיעית הושפעה מרדיפת השיעים ולאו דווקא מניסיונות לאנסם להמיר את דתם (כמובן שגם המרת דת אינה מדוייקת בהקשר הזה) – עדיף להימנע בכלל מהשימוש ב"אנוסים" במקרה הזה.
1400 שנה אכן מתייחס לשנות הירח. אנחנו עכשיו בשנת 1431 לספירה המוסלמית. קשה לומר מתי בדיוק השיעה התחילה – כי למעשה הפילוג החל מייד לאחר מות הנביא, אבל הגיבוש היותר משמעותי אכן החל בקרב כרבלאא', 680 לספירה.
בכל מקרה – לא הייתי אומר כאמור שהשיעה הייתה דת אנוסה, אלא שהשיעים נרדפו לאורך רוב ההיסטוריה שלהם. גם בתקופה העת'מאנית השיעים נרדפו במידה זו או אחרת, ולכן לא מדובר על תופעה שהיתה רק בראשית השיעה (ולעיתים קרובות גם קשה להבחין בין רדיפות לבין אפליה ממוסדת וכו').
גם הטיעון שבאיראן השיעים תמיד היו רוב אינו נכון כמובן. האיראנים אימצו את השיעה רק במהלך המאה ה-16 בתקופת השושלת הצפוית, ולכן לכאורה - השפה הפרסית שכמובן התפתחה קודם לכן בהחלט עשויה היתה לבטא את הרדיפות הללו [תגובה להנחה המוטעית שלי שאיראן האסלאמית תמיד הייתה שיעית ושהרדיפות היו רק בהתחלה. מצד שני, אם הרוב לא שיעים, אז השיעה לא אמורה להשפיע עד כדי כך על השפה הכללית].
כדי לסכם את עמדתי הייתי אומר כך:
1. זה נכון שהשיעים נרדפו או לכל הפחות הופלו לרעה במהלך רוב ההיסטוריה המוסלמית וברוב המקומות בהם הם חיו.
2. אין ספק שהרדיפות של השיעים השפיעו על תפישת עולמם, על התפתחות האמונה השיעית ועל התרבות הפוליטית של השיעים. גם תפישת ה"תקיה" (הסתרת הדת) התפתחה לאור המציאות הזו של רדיפות.
3. לא הייתי פוסל שהנרדפות השיעית השפיעה לא רק על התרבות הפוליטית השיעית אלא גם על היבטים נוספים, כגון שפה.
4. אף על-פי כן צריך להיזהר מלייחס כל דבר שקורה באיראן או אצל השיעים לתחושת הנרדפות הזו. כך, למשל, יש תיזה שגורסת שהאיראנים מסתירים את תוכנית הגרעין הצבאית שלהם כחלק מה"תקיה". אני חושב שכאן יש כבר הפרזה שגובלת בתיאוריות קונספירציה למיניהן. אין ספק, שהתרבות הפוליטית השיעית (וזה כמובן נכון לא רק לגבי איראן אלא גם לגבי הנהגות שיעיות במקומות אחרים, כגון חזבאללה ועיראק) הושפעה ומושפעת מהמציאות הפוליטית שבה השיעים חיו ופעלו במשך שנים, אבל לא צריך לייחס כל דבר לעניין הזה. כך, למשל, ברור לחלוטין שההתנהלות של ההנהגה האיראנית כיום מושפעת במידה רבה מגורמים נוספים, שאינם קשורים לשיעה, כגון: לאומיות איראנית, אינטרסים פוליטיים וכיו"ב.
5. הדבר המשמעותי הוא ביחס לשפה. לא הייתי שולל אומנם שקיימת השפעה של המציאות הפוליטית של נרדפות על התפתחות השפה, אבל:
א. צריך לזכור שהשפה הפרסית התפתחה במידה רבה עוד לפני השיעה, שכאמור הגיעה לאיראן רק במאה ה-16.
ב. התפתחות של שפה אינה קשורה כמובן רק למציאות פוליטית או לתהליכים פוליטיים והיסטוריים אלא למגוון גורמים אחרים.
6. הערה נוספת – יש קווי דמיון רבים (ואני כאמור לא מומחה כזה גדול לא לשיעה ובוודאי לא לזורואסטריות) בין השיעה לבין הזורואסטריות (אני יודע שאורי גולדברג עוסק הרבה בדבר הזה), ולכן קשה מאוד לומר האם ההשפעה על השפה מגיעה מהכיוון השיעי או מהכיוון הזורואסטרי. אני נוטה לייחס חשיבות רבה יותר להשפעה הזורואסטרית, פשוט – כי היא זו שהיתה דומיננטית לאורך רוב ההיסטוריה שבה הפרסית התפתחה.
תודה לרז צימט, ונראה לי שאורי גולדברג הוא החוקר הבא שאני צריכה להכיר.
ובחזרה לעניינים שאני מבינה בהם: בהנחה שד"ר כהן אכן יודע פרסית היטב, אני מדמיינת אותו תולש את שערותיו בחוסר אונים למראה הציטוטים החסרים והבלתי מנוקדים בכתבה.
דושמאן דאנא אז נאדאן דוסת מתורגם בהארץ כ"עדיף אויב חכם מחבר טיפש",אבל בפרסית כתוב רק אויב חכם מחבר טיפש. אני מניחה שזה העיתונאי שהשמיט את בה באמצע המשפט (למי שרוצה לדעת איך לבטא – došman-e dānā beh az nādān dust, למי שרוצה לדעת איך לכתוב – دشمن دانا به از نادان دوست، ולדוברי פרסית שמחפשים את האוגד – בפתגמים לא חייבים).
הפתגם הלא כל כך נפוץ (מצאתי בגוגל רק ארבעה מופעים, כולם מאותו אתר) اندک دان بسیار گو است אַנְדַכּ דָאן בֶּסִיָאר גוּ אַסְת מצוטט בכתבה כ- אַנְדַכּ דָאן בֶּסִיָאר גֹּפְתְ (שיניתי רק את התעתיק למדויק, זו שריטה שלי), האפשרי אך לא קיים (שוב, מבחן גוגל). הפעם קשה לי יותר להאשים את הכַּתָּב, כי זה שיבוש של מי שיודע פרסית – גזע עבר במקום גזע הווה. האמת, אחלה פתגמים יש שם, ולא רק בפרסית. וגם המטרה של האתר נעלה. כמה פתגמים פרסיים שהיו באותו מקבץ עם הנ"ל: "האדם מוצא את הכסף ולא הכסף את האדם", "כשיש שני טבחים, או שהאוכל מלוח מדיי או שאין בו מלח בכלל", "היום הוא המחר שציפית לו אתמול" ועוד. http://www.lightandwisdom.com – פתגמים מכל הדתות ובכמה שפות (כלומר אנגלית ופרסית).
אישה יפה היא באמת זִיבָּא, אבל זהו לא שם העצם "אישה יפה" אלא שם התואר "יפָה" שמתייחס רק לנשים. בד"כ ליופי קורן כמו של כלה ביום חתונתה.
חיפשתי בגוגל נומגסתאר בכל האיותים שעלו על דעתי שכוללים את המילה סתאר "כוכב" (נמגסתאר, נומגסתאר, נאמגסתאר) ולא מצאתי. אני מניחה שהכוונה הייתה ל-נָאמְגֹסְתַר "פרוּשׂ-שם" (ששמו פרוש בכל מקום). מצאתי את המילה בגוגל, יש לה 125 מופעים, אבל לפחות בעמוד הראשון זה בעיקר שם משפחה ולא "סלב". לדברי האינפורמנטים שלי (איראנים גולים מלוס אנג'לס), נאמגסתר זה באמת מפורסם, אבל זאת מילה מיושנת מאוד שכמעט אינה נמצאת בשימוש. היום משתמשים במילים הערביות.
כאמור, אני צריכה לקרוא את הספר לפני שאגבש עליו דעה אמיתית, אבל לפי כל המילים המובאות בכתבה, נראה לי שהמקורות של ד"ר כהן הם טהרנים – כלומר אנשים שאומרים מה צריך להיות בשפה במקום מה באמת יש (מי שקורא מספיק את הבלוג שלי יודע שגם אני חוטאת בטהרנות, בכל השפות, אבל זה רגשי ולא מדעי). בפרסית, יותר מ-50% מאוצר המילים הוא ערבי. כל המילים שמופיעות בקטע הן מילים פרסיות, כאשר בד"כ (חוץ מהמקרה של זיבא), המילים השימושיות יותר הן ערביות: תהדיד "איום", משהור או מערוף "סלב". זה אפילו לא כמו שמישהו יכתוב מילון עברי (עם 1400 מילים) ויכתוב ידוען במקום סלב. נכון שגם אצלנו אף אחד לא משתמש במילה העברית ידוען, אבל בעברית סלב נחשב סלנג, ובפרסית המילים הערביות הן חלק אינטגרלי מהשפה. וחוצמזה, אם בוחרים 1400 מילים לייצג את התרבות האיראנית – אני לא בטוחה ש"סלב" כל כך חשוב. אבל זאת רק אני.
מדי פעם אני מקבלת מחברים רשימות מילים של טהרנים: טבלאות ובהן המילים הפרסיות המקוריות ש"צריכות" להחליף את המילים הערביות המשמשות בפרסית. אני אוהבת את הרשימות האלה. אני מכירה בהן יותר את הצד הפרסי מאשר את צד השימושי, כי הפרסית האמצעית שלי הרבה יותר טובה מהערבית.
הכתבה מסתיימת ב-"אמנם מי שזורק מלים בשפה שהוא לא מבין הוא קצת "צ'אחאן" (חנטריש)" ועם זה אני מסכימה לגמרי. מצד שני, גם המילה חנטריש מקורה בפרסית – אדם בעל זקן (רִיש) נראה חכם, רציני ומיושב, ואם הוא מתנהג לא בהתאם, הוא עושה צחוק (חַ'נְדֶה) מהזקן שלו. הצירוף ריש+ח'נדה או הטיות אחרות של הפועל לצחוק (ח'נדידן) מופיעות בספרות וגם במילון, גם כ"לעשות צחוק מהזקן" וגם כ"לצחוק על הזקן של מישהו".
רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם כבר מדברים על שינוי תפיסה בקשר לאיראן). צרו קשר דרך כאן.
נ. ב. אחת התגבובים לכתבה היה: הטיל האיראני החדש נקרא מושק mushaq. עד כמה שידוע לי זה כינוי חיבה לעכבר, ז"א עכברון. מוש mush בפרסית זה עכבר, עם הסיומת aq זה הופך mushaq. מעניין אותי אם יש לזה פירוש אחר…. (זה ממשיך).
אז דבר ראשון, זה לא mushaq (موشق) אלא mushak (موشک). יש הבדל משמעותי בהגייה בין ק (q، ق), שהיא נחצית, כלומר כמו מבטא עראקי, לבין כּ (k، ک) שהיא כמו ה-כּ הרגילה שלנו.
דבר שני, נכון ש-מוש זה עכבר ו-ak- היא סיומת הקטנה (לא aq-), אבל יש לזה גם פירוש אחר. מוּשַׁכּ בפרסית זה "טיל". זה כמו שבתגבוב בעיתון של צוררים יכתבו This is so funny, the name of the new Israeli missile is Theel (כתבתי ב-th כדי שתהיה גם שגיאה בתעתיק).
נ.ג. מישהו פרסם בתגבובים שם גם המלצה על ההרצאות שלי, זה החמיא לי והביך אותי בעת ובעונה אחת. החמיא כי תמיד טוב לקרוא דברים טובים על עצמך, הביך כי מישהו עוד עלול לחשוב שאני כתבתי את זה. אז תודה למי שכתב.
נ.ד. היום בארוחת צהריים עם חברותיי הפרסיות, אמרה סופי שאת הפתגם došman-e dānā beh az nādān dust מבטאים došman-e dānā beh az nādān-e dust. גוגל מסכים חצי איתי וחצי איתה, מה שאומר שהגרסה שלה גם קיימת. כטהרנית פרסית הזדעדעתי עד עמקי נשמתי, ותלמידיי יודעים למה (לוואי לפני גרעין!). אני בהתייעצויות עם קולגה שהוא גם דובר ילידי וגם בלשן איך יכול לקרות דבר נורא כזה, אבל חוששת שזה יעניין רק איזה שניים מקוראי הבלוג ולכן אכתוב את התשובה שלו כתגובה לפוסט הזה.
נ.ה. לפני כשנתיים, אחרי ששודר הסרט הדוקומנטרי על הפונדקאות שלי, עשיתי שגיאה גסה והתראיינתי למקומון אצל כתב שהוא משורר. הכתבה הייתה בהשראת הראיון ואפילו לא ממש מבוססת עליו. תוך כדי קריאה שאלתי את עצמי מי זאת הפוסטמה הזאת שמראיינים. באחד הקטעים שהכי הוצאו מהקשרם, הכתב שאל אותי: אבל אומרים שהריון זה קשה", ומייד חשב בליבו: "אני גבר, מה אני יודע". עניתי לו: יש נשים שקשה להן ויש נשים שקל להן. ההריונות שלי קלים ואני לא היחידה. אחת התגובות שקיבלתי הכי הרבה מנשים ששמעו שאני פונדקאית היא "אני כל כך מקנאת בך, גם אני רוצה להיות בהריון!".
בכתבה זה נראה כך:
אבל אומרים שהריון זה קשה.
אז אומרים, מה גברים מבינים? ההריונות שלי קלים, נשים מקנאות בי.
בפרסית יש צורת פועל מיוחדת שאם משתמשים בה אז אפשר לדעת שהכותב לא עומד 100% מאחורי מה שכתוב. לכל אורך הפוסט לא אמרתי "ד"ר רונן כהן אמר", כי בעברית אין ההבחנה בין گفته است "אמר לכאורה" לבין گفت "אמר". בספרים קוראים לצורה המיוחדת פועל מרוחק, אני קוראת לזה כסת"ח. לא בטוח שהוא אמר שום דבר מהדברים האלה, הדבר היחיד שבטוח הוא שזה היה בעיתון.
