שוד ושבר!

שוד ושבר!
ד"ר תמר עילם גינדין

ד"ר תמר עילם גינדין

ד"ר לבלשנות איראנית ומרצה בנושאים שונים

שאלה מדור שלישי שקיבלתי מחברתי נילי:

למה בשברים עד רבע אומרים בזכר (חצי, שליש, רבע) ומחמישית והלאה זה בלשון נקבה וגם בצורה של מספר סודר (חמישית, שישית, שביעית וכו')?

חמישית, שישית, שביעית אלה הצורות הפחות מוזרות. בשפות רבות קוראים לשבר בשמו של המספר הסודר. הסיבה היא שזהו החלק החמישי, החלק השישי, החלק השביעי וכו'. גם בספרים עבריים מתחילת המאה העשרים ניתן למצוא "החלק החמישי". אבל זה נורא מסורבל. הצורות הנקביות האלה קיימות כבר במקרא – שִׁשִּׁית הַהִין (יחזקאל ד:יא), וְיָסַף חֲמִישִׁתוֹ, עַל-עֶרְכֶּךָ (ויקרא כז:יג).

למה בנקבה? אני יכולה רק לשער.
אולי כי המספר המונה (אחת, שתיים, שלוש, ארבע) הוא בנקבה אלא אם כן יש לו סיבה להיות בזכר. אמנם במקרה של מספרים שלמים זה משום שצורת הנקבה היא הצורה הבסיסית (התוספת היא בצורת הזכר), אבל גם השברים זכו לסיומת נקבה, למרות שכאן זו הצורה הארוכה יותר.

ואולי מהסיבה הפרוזאית יותר, שקל יותר להטות שם עצם שמסתיים בעיצור מאשר שם עצם המסתיים בתנועת -י: איך נאמר החמישי שלו במילה אחת או השישי של ההין בתור צירוף סמיכות? אני מתארת לעצמי שזה היה צריך להיות *שישי ההין ו-*חמישִיו (כמו אביו) או *חמישיוֹ (כמו חציו), אבל חמישיתו ו-שישית ההין הרבה יותר קל. לא?

אלט-טאב: ככל שהשבר שהמכנה גדול יותר, השבר פחות שימושי. וככל שמילה שימושית פחות, כך היא נתונה יותר לשינויים, להקלות וליישורים.
אם מישהו תהה למה הפועל to be הוא הפועל היחיד באנגלית שיש בו צורה שונה לגוף ראשון יחיד בהווה – זאת הסיבה. כי הוא פשוט יותר שימושי. אם מישהו תהה למה באנגלית יש יחסות (צורות שונות לתפקידים תחביריים שונים) רק לכינויי הגוף – I-me-my, thou-thee-thine, he-him-his, ורק לצורות היחיד יש מערכת "מלאה" של שלוש יחסות — זה משום שהן הרבה יותר שימושיות (המרכאות הן מפני שגם זה צמצום ממערכת של חמש יחסות שהייתה באנגלו-סקסית, המכונה גם אנגלית עתיקה, שגם היא צמצום ממערכת של שמונה יחסות שהייתה בפרוטו הודו-אירופית). שיפט-אלט-טאב.

אבל רגע, השאלה הייתה גם למה חצי, רבע ושליש הן מילים נפרדות והשברים האחרים הם בצורת המספר הסודר בנקבה. אז כאן יש לי הפתעה קטנה (היא לא תהיה הפתעה עבור יחזקאל. הקורא, לא הנביא. בעצם גם עבור הנביא לא. אבל כן עבור רוב הקוראים שעברית מקראית אינה שגורה בפיהם).

חזון יחזקאל פרק ה:
א וְאַתָּה בֶן-אָדָם קַח-לְךָ חֶרֶב חַדָּה, תַּעַר הַגַּלָּבִים תִּקָּחֶנָּה לָּךְ, וְהַעֲבַרְתָּ עַל-רֹאשְׁךָ, וְעַל-זְקָנֶךָ; וְלָקַחְתָּ לְךָ מֹאזְנֵי מִשְׁקָל, וְחִלַּקְתָּם. ב שְׁלִשִׁית, בָּאוּר תַּבְעִיר בְּתוֹךְ הָעִיר, כִּמְלֹאת, יְמֵי הַמָּצוֹר; וְלָקַחְתָּ אֶת-הַשְּׁלִשִׁית, תַּכֶּה בַחֶרֶב סְבִיבוֹתֶיהָ, וְהַשְּׁלִשִׁית תִּזְרֶה לָרוּחַ, וְחֶרֶב אָרִיק אַחֲרֵיהֶם.

ופירוש המשל:
יב שְׁלִשִׁתֵיךְ בַּדֶּבֶר יָמוּתוּ, וּבָרָעָב יִכְלוּ בְתוֹכֵךְ, וְהַשְּׁלִשִׁית, בַּחֶרֶב יִפְּלוּ סְבִיבוֹתָיִךְ; וְהַשְּׁלִישִׁית לְכָל-רוּחַ אֱזָרֶה, וְחֶרֶב אָרִיק אַחֲרֵיהֶם

אני מתארת לעצמי שאחרי חזון כל כך מפחיד, אף אחד לא ייבהל מ-רְבִיעִית הַהִין(במד טו:ה).

במקרא יש רבע – אפילו באותו פסוק עם רביעית, אבל לא מצאתי שליש.

השבר היחיד שלא קוראים לו בשם של המספר הסודר – באף שפה שאני מכירה (אבל אני לא מכירה את כולן, אז אם מישהו יכול להאיר את עיניי – אנא האירו) הוא חֲצי. אמנם יש לו נטייה – חציו, חצי קילו וכו', אבל גם לו יש מקבילה נקבית: מחצית. שניהם מופיעים בתנ"ך.

את השערות ההגייה שלי לגבי *חמישיו אפשר לפסול משום שבמילים אבִיו, אחִיו, חמִיו – ה-י' בנטייה אינה מופיעה בצורת הנפרד (אב, אח, חם), ובשורש השמי המקורי יש ו' בסוף. לכן אבו-עלי, אחוות עמים, וצורות הנקבה אחות, חמות. ב-חצי, ה-י' היא שורשית, ומתחלפת ב-ה': ח.צ.י. = ח.צ.ה.

ב-חמישי, לעומת זאת, ה-י' הסופית היא צורן הנקרא י' היחס: סיומת י' הנוספת לשם עצם כדי להפוך אותו לשם תואר (היא יכולה להיתוסף גם לשם תואר בלי לשנות את משמעותו, או להפוך אותו מתואר של אדם לתואר של דומם, למשל טיפש – טיפשי). ה-י' הזאת נולדה כ-י, והיא י' בכל המרחב השמי. אני לא מכירה (והאירו את עיניי אם יש) צורות נטויות – כמו *חמישיו או נסמכות – כמו *חמישי ההין – עם י' היחס.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (לא בשברים) צרו קשר להזמנת הרצאה.

שתפו את הפוסט:

Facebook
WhatsApp
Twitter
Telegram
Email
Print

לפוסט הזה יש 19 תגובות

  1. יניב

    מרתק כרגיל !
    האם תוכלי לפרט בקצרצרה על מערכת שמונה היחסות הפרוטו הודו אירופאית ? אני פשוט לא מצליח לדמיין בשביל מה צריך שמונה…

    תודה!

  2. תמר

    יש משפט נפלא שממחיש שש מתוך שמונה היחסות. ברשותך, בסנסקריט (מתועתקת) ואחר כך בתרגום עם פירוש:
    grāmād-āgato devatatto brāhmaŋāya sthālyām-odanam kaṣtaih pacati

    דוודטה (נוֹמינָטיב – יחסת הנושא) שבא מהעיר (אַבְּלָטיב = מ-), מבשל אורז (אַקוּזָטיב – מושא ישיר) עבור הברהמין (דָטיב, יחסת הנתינה = ל-) בסיר (לוֹקָטיב, מקום) באמצעות עצי הסקה (אינסטרומנטל, כשמו כן הוא).
    שתי היחסות האחרות הן גֶניטיב, שהיא יחסת הקניין אבל גם פח זבל לתפקידים אחרים (קצת כמו מילת היחס "של" בעברית, כי "יום של חג" ו"חרא של משחק" זה לא באמת קניין), או כמו שאומרים בסנסקריט – ṣaṣtī ṣeṣe – היחסה השישית (גניטיב) – לכל השאר.
    ווֹקָטיב – יחסת הפנייה. כמו יא בערבית.

    בשפות פינו אוגריות יש יותר, אבל אף פעם לא למדתי אותן.
    בעיקרון, כל מה שעברית מבטאת כמילות יחס, שפה אחרת יכולה לבטא כיחסה.

  3. ירון שהרבני

    אני שמתי לב לתופעות מדאיגות נוספות (אני אשקר אם אגיד שעליתי על שתיהן לבד אבל אני בטוח שתזרמי אתי על זה 🙂 )

    בקיצור בלשון הדיבור מקובל מאוד לומר שלושת רבעי, זה נכון לומר שלושת רבעי השעה אבל כחלק משלם זה בסך הכול שלושה רבעים ולא שלושת רבעי של כלום…

    הטעות הנפוצה הבאה היא אחד חלקי שש עשרה, אם זה חלק אחד אז למה חלקי ברבים?
    כשנחה עלי רוח העברית במהלך שיעורי הבית לעתים אני מוצא עצמי אומר 1 לחלק ל־16, בינינו בזמן הכנת שיעורים עדיף שלא לחשוב על דברים שכאלה, סתם להוסיף עוד פרמטרים למשוואה מסובכת בין כה וכה…

  4. יניב

    מרתק, תודה!

  5. Rill

    טיפה ניטפוקים טכניים:

    1) במקום alt-tab אפשר להגיד "(במאמר מוסגר:……)"

    Shift-alt-tab (2 לא חוזר לחלון הקודם, אלא פותח את החלון האחרון שמוזער.

    3) כדי לדלג _הלוך וחזור_ בין חלונות אפשר להשתמש ב ALT-ESC

  6. איתמרק

    לגבי היחסות, נטען כבר שגם בשפות פינו-אוגריות יש רק 4-5 יחסות "אמיתיות" והשאר הן בעצם מילות יחס שנצמדות לשם העצם. אמנם יחסה בשפה מסוימת מבטאת מה שמילת יחס מבטאת בשפה אחרת (כמו שתמר אמרה), אבל למשל בפינית יש כמה הבדלים תחביריים בין היחסות ה"אמיתות" כמו נומינטיב ואקוזטיב ובין יחסות המיקום למיניהן (אבלטיב, אינאסיב וכו').
    אלט-קונטרול-דל.

  7. תמר

    מה ההבדלים?
    אני בחיים לא למדתי אפילו שיעור אחד פינית.

  8. איתמרק

    בפינית יש ארבע יחסות "דקדוקיות/מבניות" (נומינטיב, אקוזטיב, גניטיב ופרטיטיב) ו-11 או 12 יחסות "סמנטיות", בעיקר לוקאטיבים למיניהם, שמעידות יותר על משמעות מאשר על יחסים תחביריים.
    במאמר מ-1993 העניין הזה מדוסקס על ידי אורפו ניקאנה (טרם קראתי לעומק).

    (זו היתה תשובה לתמר בשפת הבלשנים המסתורית והסודית, אבל אני יכול לתרגם לעברית אם יש דרישה)

  9. תמר

    מהם ההבדלים התחביריים והאם יש גם הבדלים מורפולוגיים בין היחסות הדקדוקיות/מבניות ליחסות הסמנטיות?
    אולי אבקש מרמי סערי פוסט על מערכת היחסות בפינית?

  10. רשקולניקוב

    במקרא מופיע גם חֹמֶשׁ, במקביל לחמישית, ובלשון חז"ל זוהי הצורה המקובלת.

  11. איתמרק

    בהחלט כדאי – יקח זמן עד שאקרא את המאמר של ניקאנה ואני בטוח שלסערי יהיו דברים מעניינים לספר לנו.

  12. יחזקאל

    תודה על ההתייחסות והמחמאה. את הפסוק ביחזקאל לא הכרתי, אבל בפרשת פינחס (שתוק, בודק איות חוכמולוג, כך מאוית בתנ"ך.) שקראנו לפני שבוע יש את רשימת קרבנות החגים והסולת והיין שמובאים איתם, שם באופן עקבי כתוב "שלישית ההין" ו"רביעית ההין" (הין – מידת נוזלים קדומה), ואת "מחצית השקל" אני מקווה שמכירים.

  13. בקי

    לגבי יחסות:
    בפינית למשל יש כעשרים יחסות. שתי הקבוצות העיקריות של יחסות הן אחת המביעה את תפקידו של שם העצם במשפט, למשל נושא, נשוא, שייכות וכד', שניה המביעה מיקום, למשל ב-, על, מ- וכד'. יש עוד כמה יחסות. מה שהעברית מביעה באמצעות מיקום המלה במשפט (איש נשך כלב או כלב נשך איש) או באמצעות מליות (הילד יושב על השולחן, הילד יושב מתחת לשולחן), בפינית מביעים באמצעות יחסות, הנראות כתוספות המוצמדות לסוף שמות העצם.
    מענין שבפינית יש שתי יחסות המתורגמות בעברית כנשוא (את). למשל luen kirjan וגם luen kirjaa "אני קורא ספר" או "אני קורא את הספר" (אין בפינית ידוע). maalaan talon וגם maalaan taloa "אני צובע את הבית" . ההבדל בין kirjan ל- kirjaa (שניהם "את הספר") ובין talon ל- taloa (שניהם "את הבית") אינו נוגע לשם העצם אלא לפועל דוקא. kirjaa (את הספר) מתאר את קריאת הספר כתהליך בהתהוות, לעומת זאת kirjan (את הספר) מציין שהקריאה הסתימה. taloa (את הבית) מציין את הפעולה תוך כדי צביעת הבית, talon (את הבית) פרושו שהצביעה הושלמה. יחסת השם נושאת משמעות שבשפות אחרות מובעת באמצעות הטית הפועל, ובעברית בת זמננו באמצעות ביטוי.

  14. תמר

    זה נפלא במוזרותו!
    מה שאת מתארת זה בעצם מצב שבו היחסה מציינת לא רק את תפקידו התחבירי של השם, אלא גם את האספקט של הפועל.
    וואו.
    זה רק במושא ישיר ("את") או גם ביחסות אחרות?

  15. איתמרק

    הפרטיטיביהוא באמת יחסה מופלאה.
    לפעמים הוא מציין אספקט.
    לפעמים הוא בא אחרי מספרים.
    לפעמים הוא מתאר את שם העצם פרופר.
    אולי למישהו יש הסברים דיאכרוניים על איך הוא נוצר?

  16. בקי

    למיטב ידיעתי, השינוי באספקט של הפועל באמצעות שם העצם מתקים בפינית רק ביחסת הפרטיטיב.
    אכן לפעמים יחידת משמעות אחת מובעת באמצעות הפועל בשפה אחת, באמצעות שם העצם בשפה אחרת. זכורה לי דוגמה, אך לא באיזו שפה מדובר, בה הטית פועל אחת מציינת ספיציפיות והטית פועל אחרת מציינת חוסר ספיציפיות. לכן בתרגום לעברית הטיה אחת של הפועל תציין שם עצם מיודע, הטיה אחרת של הפועל תציין שם עצם בלתי מיודע. כל זה למרות שבשפה כזאת כלל אין מלה לידוע או חוסר ידוע.
    הנה עוד מוזרות (לדוברי עברית): ברוסית moskva היא מוסקבה. v moskve פרושו במוסקבה. v moskvu פרושו אל מוסקבה. המלית v היא אותה מלית, אך עם יחסה אחת (predloznyj – instrumental) תתורגם בעברית כ"ב-", ואילו עם יחסה אחרת (viniteljnyj – accusative) תתורגם בעברית כ"אל". בגרמנית in dem haus פרושו "בתוך הבית", in das haus פרושו "לתוך הבית" (בגרמנית היחסות משנות בעיקר את תוית הידוע ולא את שמות העצם גופם). בשני המקרים משתמשים באותה מלית "in". ברוסית, גרמנית ושפות נוספות, היחסה יוצרת שינוי משמעות שמובע בעברית באמצעות שינוי מלית. הרעיון שלאותה מלית יש כמה פרושים שונים זר לעברית.

  17. יגאל

    שלום תמר
    בהתיחס לשליש במקרא, בתהלים פ' פסוק ו' מופיעה המילה 'שליש' אמנם בהגיה שונה, ש' קמוצה, אבל הרבה מפרשים מתיחסים אליה כשליש בשוא.
    פירוש מצודת ציון כותב: {ו} שליש . שם מדה גדולה וכן וכל בשליש ( ישעיה מ' ).
    אינני יודע להסביר את הקמץ והשוא, מדוע ההבדל, אבל אולי את תוכלי לעשות זאת.
    בברכה
    יגאל

  18. תמר

    אם רוצים להסביר את עניין הקמץ והשווא זה לא בעיה: שברים מופיעים בד"כ בסמיכות, ו"דמעות שליש" בתהילים זה לפני הפסק. כשיש קמץ בהברה הפרה-טונית (זו שלפני ההטעמה), בסמיכות (וגם בריבוי, בד"כ), הטעם מתרחק מההברה הקמוצה, והקמץ כמעט תמיד נחטף, כלומר הופך לשווא. זה קורה, למשל, ב:קָשה – קְשה יום, רָעב – רְעבים. מאחר ששברים בדרך כלל באים בנסמך, הגיוני שהייתה צורה שָליש שהפכה בסמיכות ל-שְליש (וגם כשהטעם מתרחק בגלל צורן שנוסף, למשל ב-שְלישי).

    אבל אני לא בטוחה שזה המקרה. שָׁליש זה שם של מידה אבסולוטית, כמו קילו. שְליש, או כל שבר אחר, הוא מידה יחסית: תלוי שליש של מה. אז נכון ששָליש הוא כנראה שְליש האיפה, אבל המילה עצמה אינה מציינת שבר (כלומר מספר יחסי).

כתיבת תגובה

This site is protected by reCAPTCHA and the Google Privacy Policy and Terms of Service apply.

 

עוד פוסטים