פעם ראשונה מתחת לחופה

נתחיל בווידוי: אני רווקה סדרתית.

הייתי אחת עשרה שנים עם אבי ילדיי. אחרי חמש שנים כשקנינו דירה ביחד ואיחדנו חשבונות בנק, החלטנו שצריך גם הסכם ועשינו אותו אצל עו"ד בת"א. אחרי תשעה חודשים נוספים, כשראינו שאנחנו לא מקבלים מתנות, גם עשינו מסיבה, אבל בלי טקסים.

לא שמפריע לי הטקס עצמו.

אמנם אני לא מוכנה שיאמרו עליי שקרים (שאסר לנו את הארוסות לנו? בתולה?) או יעליבו אותי (שוש תשיש ותגל העקרה) מתחת לחופה.
אמנם אני חושבת שזה ממש חסר טקט לומר מתחת לחופה שאני עבריינית (שאסר לנו את הארוסות לנו. פחחח) או להשתמש בדימויים של אי-פריון (שוש תשיש ותגל העקרה – זה כמו שאני אבוא לספר על הפונדקאות שלי במסיבת רווקות).

אמנם בחתונות שהן לא של משפחה קרובה ובלי הילדים, אני משתדלת לא להתקרב לחופה כדי לשמוע את הדברים האלה.

אבל הטקס והרבנית והמקווה זה לא באמת מה שמרתיע אותי. זה סוג של טקס רוחני וצריך להתייחס אליו כחוויה אנתרופולוגית או רוחנית.

הבעיה האמיתית שלי עם נישואין כדת משה וישראל היא שזה חוזה בינו לבין אבא שלי, שאני בו הסחורה שחתומים עליו הוא ואבא שלי ועוד שני גברים, אבל אני לא. לכתובה יש המון אותיות קטנות, חלקן בארמית (שלושה סדרים במשנה פלוס התלמוד עליהם – כל הלכות הנישואין). מי קרא את הכול?

אנשים שמתחתנים בטקס בודהיסטי, צופי ודומיהם הרבה יותר מצחיקים בעיניי, כי מצד אחד הם לא רוצים טקס דתי, ומצד שני הם כן מתחתנים בטקס דתי, אבל של דת אחרת (מי יודע כמה אותיות קטנות בסנסקריט ובטיבטית יש לכתובה הבודהיסטית?)

הבעיה האמיתית שלי עם נישואין אזרחיים בחו"ל, שמוכרים על ידי משרד הפנים הישראלי, היא שהדרך חזרה (יעני גירושין) חייבת לעבור דרך הרבנות, ושם אם אחד מבני הזוג לא רוצה להתגרש, הוא יכול לעשות המון בעיות למי שכן רוצה. וגם אם יש הסכמה, יש כל הפגרות והדיונים והדחיות, ויש לי מספיק חברות שלקח להן שנה ויותר להתגרש. לא רוצה.

העניין הכספי לא היווה שיקול, אבל למי שמתעניין – אם כתוב לי בתעודת הזהות "רווקה", אני אם חד הורית ומקבלת עוד נקודת זיכוי במס הכנסה. לבני זוג נשואים יש יתרון רק אם אחד מהם אינו עובד, ואני לא מהסוג שחי על חשבון הבעל.

כאשר התחתמתי עם אבי ילדיי, העדפתי שהחוזה יהיה 3-4 עמודים, בעברית ובגופן בגודל 14.

כאשר נפרדתי מאבי ילדיי, עשינו את חלוקת הרכוש על גב פרסומת מהדואר, במטבח על כוס תה מהגינה. בלי גישור ובלי עורכי דין. הסכמנו ביחד גם על כמה חריגות מההסכם המקורי, אבל חשוב שיהיה הסכם למקרה שאין הסכמה.

אנחנו חברים הרבה יותר טובים היום מאשר כשהיינו ביחד, בעיקר מאז שהוא נישא לאישה מקסימה ומדהימה שעושה אותו הרבה יותר מאושר ממה שאני יכולתי לעשות אותו.

***

לפני שבוע בדיוק עמדתי לראשונה בחיי מתחת לחופה.

כש-M&M הודיעו לי שהם מתחתנים, לא היה גבול לשמחתי. כפולנייה כשרה ופרסייה מאומצת, אני לוחצת עליהם כבר ארבע שנים שיתחתנו. היה ברור לכולם שהם לא עומדים לערוך טקס מסורתי, ונורא רציתי לערוך להם את הטקס. אבל איך מעלים דבר כזה בלי שיהיה להם לא נעים לסרב?

אחת הדפיקויות הידועות שלי היא שאני בטוחה שאני יוצרת את המציאות שלי באמצעות המחשבה. כשהם ביקשו ממני להשיא אותם, גיליתי שיש משהו שיכול לשמח אותי יותר מעצם ההתמסדות שלהם.

***

את החלק הפרקטי הפקדתי בידיה הנאמנות של עו"ד רויטל זהר ירון.

את החלק הטקסי הכנתי יחד עם בני הזוג. זאת גם הייתה הזדמנות לפגוש חברים אהובים שלא פגשתי המון זמן.

הם הורידו שני נוסחים מהאינטרנט.

עברנו עליהם, ראינו מה מבנה הטקס המקובל, לקחנו כמה משפטים מכל אחד, אבל את הרוב ניסחנו בעצמנו והתאמנו להם. שניהם מאוד רציונלים, עם שתי רגליים על הקרקע, והורידו את כל הקיטש מהטקס. נשארנו עם סדר עניינים ושלושה משפטים בערך.

את מה שנשאר מילאנו באטימולוגיות ובדיבורים על מקורות המנהגים.

למשל: המילה העברית זוג באה מיוונית zugon שמציין את המוט שמחבר בין שני שוורים, כלומר עוֹל. השורש ההודו-אירופי הוא שורש של חיבור, רתימה. מאותו שורש באה גם המילה האנגלית junction, והמילה הסנסקריטית (הודית) יוגה – איחוד, חיבור, רתימה.

מכאן כמובן כל זוג יכול להחליט בעצמו בכל צומת בחיים אם להתייחס לזוגיות כעול או כאל איחוד מקודש.

דבר מעניין נוסף שגיליתי, הוא שבבבל בכלל לא היו מקדשים בטבעת. דמי הקידושין היו עוברים לאבי הכלה (אולי כריאקציה לשכנים האיראנים, שאצלם לנשים היה מעמד גבוה "מדיי" בעיני חכמי התלמוד), ולו אין מה לעשות עם טבעת. היו מקדשים ביין ששוויו יותר מפרוטה, בתמר, בבצל…

בארץ ישראל גיל הנישואין היה גבוה יותר ודמי הקידושין היו עוברים לכלה עצמה. לכן קידשו בתכשיט. למה דווקא טבעת? אולי בהשפעת הרומאים. אצלם האיחוד היה נערך באמצעות טבעת מתכת שעליה ציור של ידיים שלובות.

***

במקום שבע הברכות המסורתיות, היו לנו שבע ברכות של חברים ובני משפחה. כדי לשמור על ההפתעה לבני הזוג אבל למנוע פדיחות מתחת לחופה, כל הברכות עברו קודם דרכי, כשאני בודקת שאין קיטש (הוראה של בני הזוג), שאין כפילויות ודברים מביכים מדיי, ושהברכה לא ארוכה מדיי. בהשראת עיסוקי בנטוורקינג, הגבלנו את כל הברכות ל-60 שניות. ההורים קיבלו 120 שניות לכל זוג אבל רק אחרי התמקחות.

ההגבלה -60 שניות היא נפלאה גם בנטוורקינג וגם מתחת לחופה, כי היא מאלצת את המברכים לזקק את הברכה ולבחור מכל מה שהם רוצים לומר רק את המיטב.

הברכה השביעית הייתה הברכה המסורתית, מפיו של זמר הבס אמנון זליג, חבר קרוב של החתן, בעל תואר שני במוסיקה, שחי ועובד בגרמניה והקדים את חופשתו בארץ לרגל החופה.

אמנם לא היה קיטש, אבל היה מרגש.

קיבלנו אחר כך המון מחמאות מכל הכיוונים – על הפורמט, על האטימולוגיות וההסברים, ועל הקסם והייחודיות וההתאמה לזוג. כל הזוגות שמתכננים חתונה בקרוב ולא רוצים (זוגות מעורבים) או לא יכולים (זוגות מאותו מין) להתחתן רבני, כבר הזמינו.

פעם ראשונה שלי מתחת לחופה, התרגשתי עד אין קץ (בתמונה אתם יכולים לראות שאני קוראת מהדף. זה קורה לי רק כשאני מתרגשת מדיי), והתמכרתי.

מעכשיו אני מותחת את המותג ד"ר תמר עילם גינדין, ובנוסף להרצאות העשרה בנושא לשונות ותרבויות אני גם עורכת חופות (בלי לכפות את דעותיי בנושא נישואין בחו"ל).

חברתי נורית "החלומית" אטנר שמעה על מתיחת המותג, התקנאה בזוגות שטרם נישאו, והציעה לי למתוח את המותג עוד קצת, ולערוך גם טקסי חידוש נדרים לחתונות כסף וזהב – "הרי את מחודשת לי". אז בעוד חמש שנים אערוך גם את חופת הכסף שלה, ואני מקווה שיהיו לי עוד הזדמנויות להתרגש ולרגש גם בין שתי החתונות של החברות הטובות שלי.

אם המתחתנים ירצו להטיס את אמנון לחופתם כדי לשדרג אותה, או לקבוע את התאריך לפי החופשות שלו, אז נהיה תעשייה משותפת. הלוגו שלנו יהיה (אולי) פרח אמנון ותמר, אבל אני לא כל כך רוצה לקרוא לשותפות שלנו בשם אמנון ותמר. הדמויות התנכיות הן לא בדיוק סמל לזוגיות מופלאה.

M&M כן.

מזל טוב!