(הטעות במקור) / שלומית קדם

בפוסט  האלכימיה של המילים ציינתי, שבבעיות של אתיקה מקצועית אין למתרגם עם מי להתייעץ ועליו לקבל את ההחלטות בעצמו ולעמוד מאחוריהן. דוגמה מובהקת לכך היא הטיפול בטעויות של הסופר, בין אם מדובר בטעויות של ידע כללי, כגון בשאלות גיאוגרפיות או היסטוריות, למשל, או בטעויות הנוגעות לרצף הדברים בספר עצמו. להלן כמה דוגמאות להתלבטויות כאלה.

בספר אחד, שאת שמו שכחתי, שנכתב באנגלית על ידי סופרת יהודיה-אמריקאית, גיבורת הספר באה לביקור בישראל, ונוסעת ברחבי הארץ. בבואה לצפת, יושבת הגיבורה האמריקאית שלנו על מרפסת חדרה בבית המלון ומשקיפה אל ירושלים ואל הכינרת.
במקום זה עצרתי בקריאה והתחלתי להרהר. מה הייתי עושה, לו ניתן לי הספר לתרגום? כמובן, אפשר לכתוב אל הסופרת, להסביר לה את טעותה ולבקש את רשותה לתקן את הטעות. אבל מה אם הסופר (לאו דווקא במקרה זה) הלך לעולמו? ואיך בדיוק מסבירים טעות כזאת לסופרת, כשמשתמע מן ההסבר, שהיא כותבת מהרהורי לבה, על דברים שאין לה מושג בהם, ואולי לא ביקרה כלל בארץ אלא רק הסתכלה במפה, בחנה את המרחקים והסיקה מה שהסיקה? לא נעים, ולא תמיד אפשרי.
אפשר גם לתרגם את הדברים כלשונם ולהוסיף כוכבית להסביר, שהטעות במקור. כלומר להציג את הסופר במערומיו והעיקר שאני בסדר… לא לטעמי.
והפיתרון השלישי – פשוט להשמיט את מה שאינו מתקבל על הדעת או אינו אפשרי. את ירושלים היא לא ראתה מצפת, רק את הכינרת. את ירושלים היא ראתה ממקום אחר. בעצם, מאין רואים את ירושלים מלבד מהרי יהודה ואולי, ביום בהיר מאד ועם משקפת חזקה, ממצפה עזריאלי (שאיש עוד לא חלם עליו אז)? פשוט, הגון, מתחשב – אבל מה עם הנאמנות למקור?
בספר סונטת אור הירח הגיבור הוא פסנתרן קונצרטים נודע לתהילה ובין השאר נזכרת שם הסונטה של בטהובן, שעל שמה נקרא הספר. המחברת סבורה, שהסונטה היא מס' 1, אופוס 11, בסי מינור. אלא שבדיקה בספר התווים העלתה, כפי שחשבתי, שסונטת אור הירח היא אופוס 27 מס 2, בדו דיאז מינור. את הבלבול בסולם אפשר עוד להבין, בדוחק, כי באנגלית דו הוא C. אבל מניין נלקחו המספר והאופוס? נניח, שהמתרגם איננו מוזיקאי ואיננו מודע לטעות. מילא, אפשר להניח, שרוב הקוראים לא יהיו מודעים לה. אבל מה אם כן? לתקן או לא לתקן ואם כן, איך? (ראה לעיל).
בספר הבעל הטוב מאת גייל גודווין, בהוצאת מודן, נתקלתי בטעות, שמקורה ללא ספק בחוסר תשומת לב – הוגו הנרי, סופר מצליח, מהרהר, בעמ' 123, בשיחה שהיתה לו עם המו"ל הבריטי שלו, שבה השווה המו"ל את ספרו האחרון ליצירות אחרות, אחת אלמונית למדי והאחרת נודעת, אך הוא ממורמר משום שהמו"ל ,לא הזכיר אפילו במילה אחת את היצירה האהובה עליו, "דיוקנו של האמן כאיש צעיר" של ג'ויס,' ובהמשך ,ולמה לא את "בנים ואוהבים" של ג'ויס יקירו?'
אני בטוחה, שגם הסופרת וגם המתרגמת יודעות, שאת "בנים ואוהבים" חיבר ד. ה. לורנס, ולורנס גם מוזכר בהרהורי הסופר בעמוד הקודם, כשהוא מהרהר בנתוני המכירות של ספריו בשובו מאותה שיחה בשעת ארוחה עם המו"ל ואשתו. ובכל זאת, הטעות מופיעה בסוף עמ' 123, ואיש לא הרגיש בה.
במפגש במסגרת שבוע הספר סיפר מאיר שלו, שמתוך רצון לשוות אמינות לדמות המספר בגוף ראשון, נער כפרי, ולהבליט את בקיאותו בענייני חקלאות בכלל וטרקטורים בפרט, ציין הן את שם הפירמה של הטרקטור, ,אינטרנשיונל', והן את צבעו, צהוב. תיאור זה הביא עליו עשרות מכתבי מחאה של חקלאים ובקיאים בנושא, שטענו, כי לא היה כדבר הזה – ,אינטרנשיונל' לעולם הוא אדום!
שלו הודה, כי אכן טעה – ,אינטרנשיונל' תמיד אדום. קטרפילר הוא הצהוב. ועוד הוסיף ומנה באוזנינו שישה או שבעה סוגי טרקטורים אחרים בשלל צבעים, כל אחד בצבעו הקבוע. האירוניה שבדבר היתה, שדווקא כשביקש להתגדר בידיעותיו ולהוכיח בקיאות בנושא, מעד ושגה, והקוראים מיהרו להגיב. לענייננו אנו בפוסט הזה אוסיף ואספר, שכעונש לעצמו סירב לתקן את הטעות גם במהדורות הבאות של הספר בעברית, אבל הקפיד להורות לכל מתרגם, לכל שפה שהיא (והיו רבים כאלה) לתקן את הטעות בתרגום, לבל תהיה ישראל למשל ולשנינה בפי חקלאי העולם…
בספר בית דין מאת קוונטין ריינולדס, ספר ישן, שהופיע בארץ בשנת 1958, בהוצאת רביב ובתרגומו המעולה של שמואל שניצר, מסופר על הסנגור הפלילי המבריק סמואל ליבוביץ, שפעל בארצות הברית במחצית הראשונה של המאה העשרים ונודע לתהילה בכישרונו, בעקשנותו ובמלחמותיו ללא ליאות למען הנאשמים שייצג. בייחוד התפרסם במשפט של נערי סקוטסבורו, שם יצא חוצץ נגד הפליית הכושים בדרום העמוק של ארצות הברית, ונחל ניצחון.
הספר מצוין ללא ספק, כתוב היטב, מרתק, וניכר בו שמחברו הנו אדם משכיל, בקי בנושא ועתיר ידע. אבל בעמוד 64 כתוב בפירוש, בהתייחס למגבלותיו של אדם מסוים בילדותו, כי "מוצרט ובטהובן היו חירשים, אך בנפשם היתה דחיפה כבירה ליצור מוסיקה יפה".
אינני יודעת, מנין שאב מר ריינולדס את הרעיון, שמוצרט היה חירש. יש סבורים, שהיה אוטיסט. ודאי הוא, שהיו פגמים חמורים באישיותו ובהתפתחותו הרגשית. אבל נעלה מכל ספק, שמוצרט לא היה חירש.
זאת ועוד, בטהובן התחרש רק באמצע חייו, וגם אז בהדרגה. רק יצירותיו האחרונות, הגאוניות, נכתבו במצב של חירשות גמורה, לאחר שנים של הלחנה, נגינה וניצוח בשמיעה נחלשת והולכת.
נשאלת השאלה, מה היה מר שניצר, כמתרגם, צריך לעשות כאן (בהנחה,  הסבירה,  שידע שמוצרט לא היה חירש)?
מה הייתי אני עושה, במקומו? נראה לי, שהייתי משמיטה את שמו של מוצרט ומסתפקת בדוגמה של בטהובן, גם אם איננה מדויקת לגמרי בהקשר שהובאה בו. אולי הייתי מחפשת עוד מלחין שהתחרש (למשל, המלחין הצ'כי, בן המאה ה-19, סמטנה) ומביאה את שמו במקום זה של מוצרט.
מר שניצר בחר לא לעשות דבר ולתרגם את הדברים כפי שנאמרו. גם זו החלטה לגיטימית, אם כי אני אינני שלמה איתה.
בספר עוקצו של סיפור מאת ג'פרי ארצ'ר, בהוצאת זמורה ביתן, בסיפור איגנטיוס מנקה האורוות, בעמ' 52, מסופר, שגיבור הסיפור טס מניו יורק בטיסת סוויסאייר לז'נבה ובהגיעו אל "בירת שוויצריה נכנס לבית מלון צנוע וישן שנת ישרים של שמונה שעות." (ההדגשה שלי).
מוזר הדבר, שג'פרי ארצ'ר, סופר ומחזאי מוכשר וחבר פרלמנט לשעבר, לא ידע שבירת שוויצריה היא ברן, ולא ז'נבה, שהיא בירת הקנטון שלה ותו לא, אם כי יש בה מוסדות או"ם חשובים. מוזר גם שאיש בהוצאה לא הרגיש בטעות ולא תיקן אותה לפני ההדפסה. אבל אותי מעניינת השאלה הזו: מה צריך לעשות מתרגם במקרה כזה, לתקן או לא לתקן? עמנואל לוטם, מתרגם מעולה ואחראי, בחר להתעלם ולהשאיר את הטעות בעינה. מה הייתי אני עושה? אינני יודעת. חושבת ומחליטה כך או כך.
בספר שירת ארץ הרחוקה, עושה ספינת חלל את דרכה אל כוכב לכת רחוק שנות-אור רבות, ליישב שם את אחרוני הניצולים מכדור הארץ. בדרך עוצרת הספינה להצטיידות במושבה ותיקה, שנותקה מכדור הארץ מאות שנים קודם לכן, ואחד מתושביה שואל את ההיסטוריון הקשיש שהגיע עם הספינה, מי הוא אותו קארל סאגאן (כך בתרגום) שעל שמו נקרא הכוכב סאגאן 2, יעדה הסופי של הספינה. ועונה לו האיש: "סופר מדע בדיוני מסוף האלף השלישי".
כידוע לכולנו, קרל סייגן כבר מת ואנחנו עדיין בראשית האלף השלישי.  ההיסטוריון שענה את התשובה הוא אדם משכיל וגדוש ידע במידה שאינה מצויה, וברור שהטעות אינה שלו. קשה לי להאמין, שהמתרגם טעה בין האלף השני לשלישי. אם כן, האשם בסופר, שהתבלבל בכל הקפיצות בין האלף השני, השלישי והרביעי, שלקראת סופו כלתה כל מערכת השמש על כל אשר בה. והעורך? מי יודע. השאלה שמעניינת אותנו כאן, בנושא האתיקה של המתרגם כפרט, היא: מה עליו לעשות, כשברור לו שמדובר בטעות?
בספר  ארמון הקרח של עדנה פרבר, שיצא בעברית בהוצאת מזרחי בסוף שנות ה-50' של המאה ה-20, ועוסק באלסקה משנותיה הראשונות ועד שנות ה-50', מופיע לראשונה בעמ' 43 "הזוג בארנט", עיתונאים בשבועון "נוגה הצפון". בעמ' 45 מוזכרים "האח והאחות בארנט". גם בעמ' 50 מוזכרת "מכוניתם העלובה של האחים בארנט". בעמודים הבאים נזכרים השניים רק בשמותיהם, בלי להתייחס למצבם המשפחתי, ורק בעמ' 157 נודע לנו פתאום, כי "טקס הכלולות הראשון בו השתתפה כריס [מגיבורות הספר] היה של פאול בארנט וכלתו אדי". העמודים הבאים עוסקים בחתונתם של השניים ושוב, בעמ' 183 עד 193 מוזכרים בני הזוג בחיפושיהם אחר בית ראוי למגורים, כשאדי כבר בראשית הריונה. לא ברור מה גרם לסתירה הזאת – יתכן, שהסופרת שקלה תחילה להביאם בספר כאח ואחות ואחר שינתה את דעתה, אבל איך חמק הדבר מעיניה, מעיני העורך והמגיה באנגלית ואחר מעיני המתרגם והעורך בעברית? או שמא הבחין בכך המתרגם, אלא שסבר כי אל לו להתערב בשיקוליה (או היעדרם) של הסופרת?
מה עושים במקרה כזה? לדעתי, ראוי היה לפנות בנימוס ובעדינות אל הגב' פרבר, סופרת ידועת-שם כבר בשנות ה-50', ולבקש את רשותה לתקן את הטעות בתרגום. מכל מקום, ההחלטה להנציח טעות ברורה צורמת לי, הן כקוראת בילדותי והן כיום, כקוראת שהיא מתרגמת.
*
בספר עולם מלא זרים של סינתיה פרימן (הוצאת מזרחי), סופרת יהודיה-אמריקאית שכל ספריה עוסקים ביהודים אמריקאים, מופיעה בעיה, שעם כל הצרימה שבה, אין למתרגם מה לעשות לגביה. כאן אין מדובר בטעות של חוסר ידיעה או התרופפות רגעית בתשומת הלב. הגב' פרימן שמה לה למטרה, בכתיבתה בכלל ובספר זה בפרט, להבליט את בעיית התערותם של מהגרים יהודים, בדור הראשון, השני והשלישי, באמריקה הגדולה והנוצרית ברובה. גיבור הספר סובל מאנטישמיות, חלקה אמיתית וחלקה פרי דמיונו, המוליכה אותו בדרך שממנה אין חזרה.  בדוגמה שאני מדברת עליה, בעמ' 136, מספרת גב' פרימן, בקולה של המספרת הכל-יודעת, על מה שהתרחש בארצות הברית בשנת 1939 – מלחמה פרצה באירופה, אבל באמריקה כמעט לא שמו לב אליה ו"רק מעטים התעניינו או האמינו ששישה מליון יהודים הולכים ונשמדים בידי הנאצים." (ההדגשה שלי.) סינתיה פרימן נולדה ב-1915.  במלחמת העולם השנייה לא הייתה ילדה אלא אישה צעירה, וכשכתבה את הספר ודאי ידעה היטב, שהידיעות על השמדת יהודים, בניגוד לידיעות על ההגבלות, מעשי השוד והבריונות, הגירושים והמשלוחים למחנות, החלו לחלחל לעולם שמחוץ לאירופה רק באמצע שנות ה-40' ורק לאחר המלחמה נודע, בהדרגה ובחוסר אמון, מה מספר היהודים שהושמדו ונספו במחנות הריכוז וההשמדה. כפי שהדבר מוצג כאן, יכול הקורא להניח, שהיטלר פירסם באמצעי התקשורת האמריקאים את תוכניותיו להשמדה מתוכננת של שישה מליון יהודים, לא פחות ולא יותר.
מה יכול המתרגם הישראלי המיודע לעשות? לא כלום. כשסופר מגייס את כתיבתו להשגת רושם מסוים על חשבון האמת ההיסטורית, אין למתרגם ולהוצאה בעברית מה לעשות. יכריעו הקוראים.

שלומית קדם היא מתרגמת ותיקה, שלאחר תרגום עשרות ספרים בז'אנרים שונים, פעילה כיום בוויקיפדיה, בעיקר בתרגום ערכי מוזיקה מאנגלית, וכותבת אורחת אהובה בעברית וחיות אחרות.

5 תגובות לפוסט "(הטעות במקור) / שלומית קדם"

  1. […] אחת מרבות, הפוקדת מתרגם אחראי היא בשאלה, איך לנהוג בטעות מובהקת של הסופר, שחמקה גם מעינו הצופייה (בשאיפה…) של העורך והתגנבה […]

  2. יחזקאל הגיב:

    אוסף יפה, במיוחד אהבתי את הקטע עם הטרקטורים.

    אני חושב שהתעלמת, למעט רמיזה קלה בסוף, מאפשרות של טעויות מכוונות, אולי כדי להציג את הדמות כטועה ואולי משיקולים אחרים. בנוסף, את מניחה שגם אם הטעות חמקה מעיני הסופר ושאר המעורבים בהדפסה המקורית, המתרגם שם לב אליה. הנחה תמוהה, לטעמי.

  3. אורי הגיב:

    מרתק, תודה! אני מסכים שכשהדבר אפשרי, האופציה הטובה ביותר היא להתיעץ עם הסופר(ת), אבל אני לא בטוח שאני מסכים עם הנטיה שלך לתקן במקרים אחרים. תמיד קיימת האפשרות שהטעות נשתלה בכוונה. וגם אם לא – לי, כקורא, מציאת טעות בספר היא חוויה מעניינת: אולי זה יגרום לי לפתוח שוב ספר מוזיקה ישן כדי לבדוק שאני אכן צודק. אולי זה יגרום לי לתהות מה גרם לסופר לטעות כפי שטעה. בכל מקרה – זה סוג של חוויה שמזומנת לקורא בשפת המקור, ולא נראה לי נכון לשלול אותה מקורא התרגום – אפילו אם הסופר לא התכוון מראש שתהיה שם.
    יוצאת דופן אולי היא הדוגמה הראשונה שלך, שבה סביר להניח שהקוראים בשפת המקור לא יבחינו בטעות, בעוד שקוראי התרגום יבחינו בה מיד – כאן אני מסכים (בדוחק) שאפשר לתקן כדי שהשגיאה, שלקורא העברי היא בוטה, לא תפגום בהנאת הקריאה.

  4. שלומית קדם הגיב:

    אני מסכימה, שבמקרים מסוימים תיתכן טעות מכוונת, כשהיא מושמת בפי דמות בספר, ובמקרה כזה ברור שאין לתקן. אבל כאשר הטעות מובאת בפי המספר הכל-יודע, שמחוץ לסיפור המעשה, או כשמדובר בחוסר אחידות בתוך העלילה (ראו "ארמון הקרח") אי אפשר להניח טעות מכוונת. בכל מקרה, ברור שיש לנהוג שיקול דעת ולהקדיש מחשבה מרובה לשאלה אם לתקן וכיצד. במה שנוגע לחוויית הקורא, קצת קשה לי להסכים לכך. לפי אותו הגיון, אני בטוחה שגם טעויות תרגום משעשעות תורמות להנאת הקורא, כחלק מחוויית הקריאה, ובכל זאת אוי למתרגם שירשה לעצמו לטעות כדי לתרום לחוויות קוראיו…

  5. […] אחת מרבות, הפוקדת מתרגם אחראי היא בשאלה, איך לנהוג בטעות מובהקת של הסופר, שחמקה גם מעינו הצופייה (בשאיפה…) של העורך והתגנבה אל […]

כתיבת תגובה