האלכימיה של המילים / שלומית קדם

אלכימיה של מילים היא ההגדרה שלי למלאכת התרגום. מקובל להגדיר תרגום כיציקה מכלי לכלי, אבל לדעתי הגדרה זו נכונה רק כשמדובר בתרגום טכני, אם הוראות הפעלה למכשירים וכדומה, ואם תרגום מקצועי יבש. במקרים כאלה, הדגש חייב להיות על דיוק מקסימלי ואין מקום לניואנסים אישיים, לפרשנות או לשינויי גוונים. מה שנאמר בשפה אחת הוא שייאמר בשפה האחרת, בצורה הברורה, הפשוטה והמובנת ביותר.

בתרגום אמנותי, לעומת זאת, כר האפשרויות נפתח לפני העושה במלאכה, ומידותיו משתנות בהתאם לסוג היצירה, ליכולתו האישית של המתרגם, לעושר הלשוני במקור, למרחק בין שפת המקור לשפת התרגום ובין התרבויות השונות, ועוד. בקצה האחד של הסקאלה נמצאת ספרות עיון והדרכה לסוגיה השונים, הכוללת במקרים רבים גם תיאורי מקרים, דוגמאות, סיפורים אישיים וכדומה, לצד תרגילים, תפריטים, טבלאות ותרשימים. חירות המתרגם תלויה באופי החומר המתורגם.
בקצה האחר של הסקאלה נמצא, כמובן, השיר האמנותי, המציב לפני המתרגם את האתגר הגדול ביותר. למעשה, שיר אי אפשר לתרגם במלוא מובנה של המילה. מי שמנסה לשמר בכל מחיר את מסגרת השיר המקורית – מספר מילים, מבנה תחבירי, צליל  – חזקה עליו שייכשל, אלא במקרה של דמיון מובהק בין שתי השפות. בעצם, המתרגם נדרש לחבר שיר חדש, שכולו מבוסס על שיר קיים – נושא, תוכן, מבנה כללי, אופי – והצלחתו נמדדת לא במידת דמיונו לשיר המקורי אלא באיכותו כשיר העומד לעצמו, בשפת התרגום. בהשוואות תרגומים שונים לשיר אחד אפשר לעמוד על ההבדלים הבולטים בין שתי הגישות – מצד אחד, הניסיון לשמר כל מאפיין של שפת  המקור מביא לא פעם לתוצאות מוזרות ביותר בשפת התרגום, גם אם המתרגם הגאה מצביע על הצלחתו בשימור הפרמטרים המכניים של השיר, ומצד שני, לקיחת חירויות יתרות יכולה להניב שיר יפה כשלעצמו, אבל הקשר היחיד בינו לבין המקור מתמצה בנושא.
תרגום שירה מחייב הליכה על חבל דק. לפעמים מעשה הלוליינות עולה יפה ואנו יכולים להתברך בשיר מעולה, שקול וחרוז בשפה החדשה כמו במקורית ומבטא בהצלחה את המסר שבשיר המקורי; לפעמים אנחנו נוכחים לדעת, שהמעלל אינו לפי כוחנו וחוזרים כבר בתחילת הדרך ולפעמים – וזה הגרוע מכל – נדמה לנו שהצלחנו ואיננו מבחינים, שהחבל נקרע ואנו מקרטעים לא בחלל האוויר אלא על הקרקע, למשל ולשנינה בפי כל קורא.
ויש נקיקים, ששום חבל אינו עשוי לגשר עליהם, ומוטב לנו להישאר מן העבר הזה וליהנות מן הנוף מרחוק. יש דברים שאי אפשר לתרגם, ומוטב לוותר מאשר להוציא מוצר פגום וכושל, לפחות עד שיבוא מי מענקי הדור ויעשה בנפלאותיו.

בתווך, בין שני הקצוות האלה, נמצא תרגום הפרוזה, הספרות היפה לכל סוגיה ורמותיה, מתומס מאן עד לרומן הרומנטי, מאסימוב וניבן אל ספרי מתח ופעולה, מספרות ילדים קלאסית אל ספרות ילדים ונוער קלילה, פופולארית וחסרת ערך כמו ג'אנק פוד, מסאגה של גלסוורתי או טולסטוי עד סיפורים קצרים של דורותי פרקר ואו הנרי, וכל מה שבין אלה לאלה, לטוב ולרע.

למלאכת המחשבת הזאת, אותה לוליינות בין שפה לשפה, אני קוראת האלכימיה של המילים – לא יציקה של אותה מסת חומר מכלי בעל צורה אחת לכלי בעל צורה אחרת, אלא המרת חומר אחד בחומר אחר, בעל משקל סגולי שונה ותכונות אחרות – ובכל זאת תוך שימור המרכיב העיקרי, הלא הוא התוכן הרעיוני, העלילה, המסר – הרוח והנשמה של הדברים, בלבוש שונה ובצורה אחרת. תאמרו, אלכימיה היא מעשה כשפים, יציר אגדה? יפה אמרתם. לפעמים, גם תרגום משובח הוא מעשה כשפים.

*

המתרגם הוא אדם בודד, העושה מלאכתו ביחידות וכל ההכרעות עליו ועל ראשו. יש לו כלי עזר רבים – מילונים, מודפסים ומקוונים; לכסיקונים ואנציקלופדיות; אטלסים; וכמובן – אינטרנט. כשעומדת לפניו שאלת בקיאות בתחום מסוים, הוא יכול להתייעץ עם מומחה וכך גם בשאלות תעתיק, דיוק היסטורי וכדומה. אבל בבעיות תרגום גרידא – שם אין עצה ואין תבונה. שם נאלץ המתרגם לסמוך על עצמו, על הידע והניסיון שצבר במשך השנים ובמקרים רבים – על תחושות בטן ועל מצפון. להלן דוגמאות להתלבטויות כאלה, לצד טעויות תרגום מבדחות שנעשו, מן הסתם, ללא כל התלבטות שהיא.

בשני ספרים של דיק פרנסיס, "קאמבק" ו"מהירות מסוכנת", שיצאו שניהם בהוצאת שלגי ובתרגומו של אותו מתרגם, נתקלתי בפיתרון גרוע לבעיה, שאולי אין לה פיתרון טוב. בראשון אומר אב לבנו החורג, שלא יפנה לעולם אל אמו בתואר "אמא", שיש בו משום יחס מתנשא ושתלטני, אלא ב"אמא'לה", למשל. בספר השני, אב שגידל את בנו, היתום מאם, בשלט-רחוק, אפשר להגיד, ומשתדל להתקרב אליו כשהוא בן שמונה-עשרה,  פוקד על הבן להימנע מלפנות אליו בתואר "אבא" אלא ב"אבא'לה". הבן מרגיש שלא בנוח עם התואר הזה, המרמז, לדעתו, על קרבה מתמדת בין אב לבן משחר הילדות, בניגוד לקשר המרוחק הקיים בינו לבין אביו, שיש בו יותר כבוד מאהבה.
אגב, בסוגריים, התייחסות דומה מופיעה בספרה של לין ריד בנקס, Two is Lonely, השלישי  בטרילוגיה שראשיתה בספר "החדר דמוי L"  (היחיד שתורגם לעברית). ג'יין, אם חד-הורית, מגלה לבנה, בעל כורחה, מיהו אביו האמיתי, שאתו ניתקה במתכוון כל קשר עוד בהריונה והרחיקה אותו מבנם המשותף מאז היוולדו. הילד בן השמונה מתעניין בזהות אביו, שאליו הוא מתייחס כ"Daddy". אמו מסתייגת מכינוי זה ומסבירה לו, ש"דדי" הוא אבא שמטפל בילד, משחק אתו, לוקח אותו לטיולים וכדומה, בניגוד ל"father", שרק הוליד אותו, אבחנה דקה מדי לילד בן שמונה, כמובן.
איפה הבעיה בתרגום? מיד נראה. באנגלית הכוונה, כמובן, לFather" " ו"Mother", בניגוד ל-Dad, Daddy, Pop, Papa ו-Mom, Mammy, Mum וכו'. אלא שבעברית אין הבחנה כזאת. "אמא" היא הפניה המקובלת בין ילדים לאמותיהם בכל גיל, מינקות עד זקנה ושיבה וכך גם  "אבא". הפניה "אבי" ו"אמי", בתרגומים עבריים, מופיעה רק בהקשר דתי, אל כומר או אב מנזר או אל אם מנזר. בעברית אין מקבילה ל-father ו-mother האנגליים, ואפילו ילדים קטנים אינם פונים אל הוריהם, בדרך כלל, ב"אבא'לה" וב"אמא'לה" (אמא'לה מופיעה, אם בכלל, כקריאת אימה בשעת בהלה פתאומית ו"אבא'לה" אולי כפניית זלזול לאדם מבוגר מצד צעיר זר, כמו "דודה" לכל אישה מבוגרת).
איך פותרים את הבעיה, אם כך? אולי לא פותרים. לא הכל אפשר לפתור. אפשר לשים "אדוני" במקום Father ו "אבא" כמקביל ל-Dad"" או Daddy ובאותה שיטה, "גברתי" במקום Mother ו"אמא" לכל שאר האפשרויות. הבעיה היא, שבאנגלית קיימת, בחוגים מסוימים, פניית כבוד Sir לאב וMa’m לאם (קיצור של מאדאם, לא של אמא). אפשר גם להשמיט את כל הדיון, אבל זה לא תמיד רעיון טוב, כיון שהדברים אינם עומדים בפני עצמם ומתקשרים לדברים אחרים. המבחן הטוב ביותר, אולי היחיד, הוא להציב את המילים במסגרת שיחה יום-יומית שגרתית בעברית ולראות, איך הן נקלטות שם, לא כתרגום אלא כדיבור חי ונושם. במקרה הנוכחי, הן אינן נקלטות.

עוד מכשלה אורבת לכל מתרגם גם אם הוא בקיא בשפת המקור ובשפת התרגום, והיא נובעת מכישלונו של המתרגם לזהות מובאות משפתו הוא כשהן מצוטטות בתרגום. התוצאה חמורה ביותר כשמדובר במובאות מן התנ"ך, שהמתרגם השקדן מנסח אותן מחדש בלשונו הוא בלי שיהיה לו צל של מושג, שהוא כותב מחדש את ספר הספרים. נכון, לפעמים קשה מאד לזהות מובאה מן התנ"ך או מדברי חכמים, כשאין שום רמז למקום שממנו נלקחה, ומתרגם מנוסה צריך לפתח חוש שישי  לזיהוי מובאות כאלה. לא פעם מצאתי עצמי עוברת על כל ספר תהילים, למשל, משום שהחוש השישי שלי אמר לי, שהפסוק האנגלי שלפני נלקח מאי-שם בספר זה, אם כי לא היה לכך רמז במקור. כמובן, קונקורדנציה יכולה לעזור מאד במקרה זה, אם יודעים מה להזין לה כשאילתא.

התלבטות, אחת מרבות, הפוקדת מתרגם אחראי היא בשאלה, איך לנהוג בטעות מובהקת של הסופר, שחמקה גם מעינו הצופייה (בשאיפה…) של העורך והתגנבה אל הספר. טעויות כאלה מצאתי לא אחת בתחומים שונים ומשונים – היסטוריה, גיאוגרפיה ואמנות. אם נצא מהנחה, שהמתרגם  מודע לטעות, מה עליו לעשות? האם יתקן אותה על דעת עצמו ויצפין את הטעות מעין הקורא העברי? האם יתקן אותה בתוספת כוכבית והערת שוליים מבארת? או שמא יבחר להתעלם ולתרגם את הטעות כמות שהיא, בבחינת אותם שלושה קופים – לא רואה, לא שומע, לא מדבר?
אין לי תשובה אחת לכל המקרים ולכל המתרגמים. יהיו שיעדיפו לתקן, כשהם בטוחים כליל בצדקתם, וחסל. אחרים יעדיפו את שיטת הכוכבית והערת השוליים או יסתפקו ב(כך במקור) בגוף הטקסט. החששנים ורכי הלבב יעדיפו כנראה להתעלם ולהנציח את הטעות (כמובן, יתכן גם שאינם מודעים לה…). כך או כך, האחריות על המתרגם ועליו בלבד, בכל דרך שיבחר בה.

ועכשיו לקטע הבידורי – להלן כמה טעויות תרגום מבדחות.

1. קשישה שאוהבת "סוג מסוים ויקר להחריד של שמנת קרה שבאה בצנצנות זכוכית חלבית עם מכסה ורוד". ("דלת פתוחה", אליזבת ברג, עמ' 108)   ({cold cream
2. אדם שנחקר בפרשת רצח רוטן: "בסוף הם עוד יאשימו אותי ברצח ממדרגה שלישית".  (הסרט "בכבלי השכחה" עם אינגריד ברגמן וגרגורי פק)   (third degree)
3. אדם אומר לחברו, כי מבין שלוש אפשרויות להשיב לשאלה קשה, הוא בוחר בחמישית. (המקור לא זכור)  (I’ll take the fifth )
4. אישה בריטית מבקרת בסינגפור ומתאכזבת מאופיה הקולוניאלי כל כך.  "היא עדיין לא ראתה קרב צרצרים על המדשאה הכפרית, אבל הייתה בטוחה, שבקרוב תראה גם את זה" ("סולמות ונחשים", מדג' סווינדלס, עמ' 278).  ((cricket
5.  "הרגשתי שאני הולך אגוזים". (מקור נשכח מזמן)   (אני בטוחה שתבינו בעצמכם.)

ועוד דוגמה מבדחת, לא בדיוק טעות תרגום:
יש לנו קרובת משפחה קשישה, שבמהלך נדודיה הספיקה לחיות שנתיים בארץ וכיום היא חיה בגרמניה, כבר יותר מארבעים שנה. למרבה הפלא, השתמר בפיה לא מעט מן העברית שלמדה בנעוריה, אבל הדקויות, מה לעשות – זה כבר לא זה. והנה, בביקורה אצלנו אמרה לי, שבשובה לגרמניה היא מתכוונת לשלוח לנו סמים.
אתם צריכים להבין את הסיטואציה: אלמנה קשישה, מהנדסת בדימוס, אזרחית למופת, שומרת חוק, תושבת פרנקפורט כבודה – מודיעה לי על כוונתה לשלוח לנו, אזרחי ישראל כבודים ושומרי חוק, סמים. בדואר.
כיוון שפירשה נכונה את מבטי הנדהם, הסבירה, תמהה למדי – נו, סמים, שמים באדמה, יוצאים פרחים…
נשמתי לרווחה, כבשתי את צחוקי והסברתי לה: "זרעים, אדית, לא סמים. סמים זה הרואין, קוקאין. פרחים מגדלים מזרעים". (גם אותם אסור לשלוח בדואר, אבל זה כבר סיפור אחר.)

שלומית קדם היא מתרגמת ותיקה, שלאחר תרגום עשרות ספרים בז'אנרים שונים, פעילה כיום בוויקיפדיה, בעיקר בתרגום ערכי מוזיקה מאנגלית

אני רוצה להודות לעמיחי בנעט שהפנה אותי לדף המר"נים המצוין שלה.

דף המר"נים של שלומית קדם – שגיאות תרגום קורעות!.

16 תגובות לפוסט "האלכימיה של המילים / שלומית קדם"

  1. נעם הגיב:

    קראתי דברים של נחום סוקולוב בנושא התרגום. הדברים נכתבו אמנם בתקופה אחרת, אך הם מצאו חן בעיני. ארצה להביא מהם כאן:

    …לקלקלה זו של הבנה שטחית נלוותה קלקלה אחרת רעה הימנה: רשלנות התרגום, ולרגלה: דילוג שיטתי על כל מלה, ומתוך כך גם על כל מושג, שהמתרגם מתקשה בו, מפני שאין למצוא בנקל את המלה המתאימה בשפה העבריה, וע"כ היה מדלג עליו, כאותם המלמדים מהדור הישן, שהיו מבליעים את דברי הדקדוק בפירוש הרש"י, שהיו מתקשים בהם. באופן זה יצא התרגום חד וחלק, והמתרגם הוכר כמליץ גדול בעל שפה קלה וערבה, ורק המחבר יצא בשן ועין נתוּק וכתות ומקוצץ ידיו ורגליו – או מתוּקן ומשוּפר ו"ממוּלח טהור קדש".
    הייתי מציע לפני המבקרים ולפני אלה שהתמחו או שנתמנו על לקוט "כריסטמתיות" ותרגוּמי-מופת – לשפוט על כל תרגום רק בהשואתו המדויקת אל גוף המקור, ואז יראו את הדלוגים ואת ההקפות סחור-סחור.
    הנה זה הדבר אשר דלדל את לשוננו. דוקא במקום שהמלה חסרה, תפקידו של הסופר-המתרגם הוא למלא את החסרון. התרגום צריך להיות נאמן להמקור, ובלאו הכי איננו תרגום אלא זיוף. המתרגם יוכל להיות חד-בדרא בתור סופר מקורי, הוא יוכל להיות גדול משקספיר ומגתה – כמו שהשבחים האלה הם מצויים בזול בשוק הפניגוריקה שלנו – אבל כשהוא מתרגם את שקספיר וגתה אין לו הרשות להיות גדול מהם, אלא הוא חייב למסור בדיוק כל טעם וכן גוון שבדבריהם. בבחינה זו תשעים וחמשה אחוז של תרגומינו בין מספרי המופת בין מספרים מדעיים לא יוכלו לעמוד בפני בקורת של השואה מדויקת.
    נשתרשה הדעה המשובשת, שהתרגום צריך להיות קל "למען ירוץ הקורא בו". זהו טעם שטחי, פזיז, הדיוטי ועצבני. שקספיר במקורו איננו קל. צריך אדם ללמוד את השפה האנגלית בהתמדה רבה במשך ימים ושנים ולהעמיק בכלליה ופרטיה ובסודי סודותיה כדי להבין את שקספיר כראוי, וכשהוא כבר מוכן כל צרכו מהצד הלשוני, גם אז אי אפשר לקרוא את שקספיר כמי שקורא ידיעות בעתון יומי, אלא צריך לייגע מעט את מוחו, וכן הדבר בכל ספר של חזיון או של מדע גבוה, וכך צריך להיות גם התרגום.

    הטקסט השלם והמשך רעיונותיו נמצאים בפרויקט בן יהודה:
    http://benyehuda.org/sokolov/eliezer_benyehuda.html

    אשמח לשמע מה דעתך על הכתוב, ואם הדברים שיכים גם בימינו.

  2. שלומית קדם הגיב:

    תגובה לנעם, או בעצם לנחום סוקולוב: הדברים היו נכונים לשעתם, כשהעברית הייתה עדיין דלה ונסמכת על לשון התנ"ך והחכמים ובמידה רבה על שפות אחרות, וסביר להניח, שאז נאלצו מתרגמים לדלג על מילים, להחליק ולהבליע, כלשונו של סוקולוב. היום, כשיש לנו שפה מודרנית עשירה, אין כל הצדקה לנהוג כך ומעשים כאלה הם אות לתרגום קלול ומשובש. באשר להשוואה למקור – אין ספק, שתרגום צריך להקקביל למקור, שאם לא כן איננו תרגום אלא פלגיאט או פרפרזה. עם זאת, לכל שפה ייחוד משלה, ואין דומה העברית לאנגלית, צרפתית, גרמנית או כל שפה אחרת, ואם ינסה המתרגם לחקות בכל פרט ופרט את שפת המקור, ייצא עילג ופתטי בשפתו הוא. התרגומים הגרועים ביותר שקראתי לקו בתרגמת, הווה אומר, דבקו בנאמנות מלאה בשפת המקור על כל מרכיביה: בתחביר, במטבעות לשון, בצורות דקדוקיות אופייניות וכדומה. ברור, שתרגום שקספיר איננו צריך להיות ללשון רחוב נמוכה, אבל המקבילה צריכה להיות עברית גבוהה, תקנית, פיוטית לפי הצורך ויום-יומית במקומות המתאימים (לא כל שקספיר פיוטי ויש לו דיאלוגים בשפה פשוטה ומדוברת, נכונה לזמנה). יהיה זה מגוחך לתרגם את שקספיר לשפה נמלצת בסגנון תנ"כי או ללשון החכמים, כשיש לנו שפה חדשה, חיה ומשובחת משלנו. אינני חושבת שסוקולוב היה מוצא פגם בתרגומי שלונסקי או ט. כרמי לשקספיר, גם אם אינם תואמים מילה במילה והגה בהגה למקור. סוקולוב צודק וגם אני צודקת – תרגום טוב הוא תרגום נאמן לשפת המקור ומעולה בשפת התרגום ואין לוותר לא על זה ולא על זה.

  3. שלומית קדם הגיב:

    תוספת לתגובה אחרי קריאת המאמר בשלמותו – טענתו היסודית של סוקולוב נכונה גם לימינו, לכל זמן ולכל שפה. חובתו הראשונה של מתרגם היא לשלוט הן בשפת המקור והן בשפת התרגום ומי שיודע אחת מהן או את שתיהן "ברפרוף", כלשונו של סוקולוב, איננו מתרגם אלא חובבן שטחי וגרוע מזה. בין זה לבין נאמנות מוחלטת לשפת המקור יש מרחק רב ועצום, ואולי לא לכך התכוון סוקולוב אלא לדיוק בתרגום, שזה עניין אחר לגמרי.

  4. נעם הגיב:

    תודה לך על תגובתך, ועל הטור בכלל.

    אני מסכים עם דבריך – הן לגבי השפה שנתעשרה והן לגבי יבוא־היתר של תבניות לשון לועזיות.
    בזמנו נהגו להציב כדגמה את תרגומו של שלונסקי את "קולא ברוניון" לרומן רולן. שם התמודד המתרגם עם שלל בעיות – חריזה בצרפתית, פוליטיקה מקומית, עניני דת ותרבות – ומצא להן מקבילות עשירות בעברית.

  5. שלומית קדם הגיב:

    חשבתי על עוד משהו – הרי כששקספיר כתב את מחזותיו, הם לא נועדו לאינטלקטואלים מעמיקים, אלא לפשוטי העם, בכל מקום שהלהקה הנודדת שלו הגיעה להציג בו. האנגלית שסוקולוב מציין כמה צריך להשקיע בלימודה הייתה אז שפת דיבור מקובלת. היא מציבה לנו קשיים כיום, אבל לא הייתה כזו בשעתה לדוברים בה. מכאן שגם שפת התרגום צריכה להיות פשוטה – בהירה, עשירה, מגוונת, מדויקת וכמובן, נאמנה למקור, אבל נגישה לקוראים ולשומעים. להציג תרגום רהוט, קולח ומובן כדבר רע, זו גישה שאיננה מובנת לי, אלא אם כן הרהיטות באה על חשבון הנאמנות למקור, כמובן, ועל כך כבר הרחבנו את הדיבור.

  6. ע נ נ ת הגיב:

    מאמר מעניין מאד! נהניתי – ואני כמובן מסכימה עם דברייך, גם עם התוספות בתגובות.
    היו כמה וכמה ספרים שפשוט לא הצלחתי לקרוא בגלל תרגום קלוקל, שפה עלובה.

    בספרים של ג'ראלד דארל (בעיקר באילו שתורגמו מאוחר יותר) – מוצאים שגיאות זואולוגיות משעשעות מאד. לא הפסקנו לצחוק כשקראנו על "דג המקפא" (Jelly Fish ) בספר "ציפור הלעג". נדמה לי שהיה גם "חזיר גדר" (Hedgehog – קיפוד) באחד הספרים, אני לא זוכרת איפה.
    דווקא בספרים הותיקים יותר – משפחתי וחיות אחרות, חיות ציפורים וקרובים, היער השיכור, חברברי הסוואנה – המתרגמים נעזרו ביועץ לענייני המונחים הזואולוגיים ושמות בעלי החיים – וההבדל ניכר.

  7. איציק ארזוני הגיב:

    בזמן האחרון יצא לי לחשוב על הדברים האלו.

    קראתי ספר מרתק כשלעצמו, שמו "מלך עכברוש". המתרגם היה צריך לתרגם (כנראה) שני סוגים של שפה, השפה האמריקאית (או אנגלית) הרגילה, שפת הדיבור של כולם, כולל הסיפור עצמו, ואת הדיבור של הילידים, המדברים יפנית או סינית.

    הוא התמודד עם זה על ידי כך שאת דיבור הילידים הוא תירגם בשפה עברית ארכאית חצי משובשת כמעט עתיקה ושינה את אופי הניסוח בין הדיבור היפני ובין הסיני. בשאר הספר התרגום היה "רגיל" אבל בשפה גבוהה יחסית.
    זה ריתק אותי, בעיקר לאור העובדה שבמקור הכל נכתב באנגלית וזו הייתה כנראה החלטת המתרגם לפנות אל השפה הארכאית, והוא עשה זאת כל כך טוב. .

    עוד באותו עניין, אני פשוט אוהב מקרים בהם בעיני, התרגום עולה ברמתו על הטקסט המקורי (כאשר גם הוא ברמה גבוהה) כמו בשיר הזה:

    http://www.youtube.com/watch?v=PblZon5ZUDw

  8. שלומית קדם הגיב:

    תודה לשניכם ולאיציק תודה מיוחדת על ההפניה ל"הללויה", שכולו ברמה גבוהה, הן התרגום, הן העיבוד והן הביצוע. יופי!

  9. תמר הגיב:

    גם לי קרה כבר פעמיים שהפסקתי לקרוא ספרים בגלל התרגום.
    אבל גם כי הם היו משעממים או מזעזעים מדיי.
    באחד הספרים מתוארת לוויה, וכתוב משהו על האוויר, אולי שהוא היה דחוס, ואנחנו "כמו מושעים בתוכו".
    במקור היה כנראה suspended, שזה תלוי או מרחף.
    ומסע הלוויה היה שאפתני – המון רחובות בשיא החום, כשהמילה המתאימה היא יומרני, אם בכלל.
    בספר השני היו תעתוקים מעצבנים מדיי של שמות פרסיים. למשל פתח עלי מירזא (אנגלית Fath Ali Mirza) תועתק כ-פאת' עלי מירזא.
    דברים כאלה יכולים להוציא אותי מהכלים. והם עשו זאת…
    שלומית, תודה על הפוסט, על התגובות ועל דף המר"נים המרנין בוויקיפדיה.

  10. Asael Benyami הגיב:

    אהבתי.

  11. אודי אילת הגיב:

    ודווקא קרב הצרצרים הוא אכן קרב צרצרים.
    הסינים המשועממים עורכים קרבות צרצרים כמו שבמקומות אחרים עושים קרבות תרנגולים או מלחמות פרים.

  12. שלומית קדם הגיב:

    לאודי – ראשית, בסינגפור חיים מלאים, לא סינים. שנית, טענת האורחת הייתה נגד ה"בריטיות" הקולוניאלית המופרזת שפגשה בביקורה, כשציפתה דווקא לגילויי אותנטיות ילידית. אינני יודעת על קרבות צרצרים שיוזמים סינים משועממים, אבל במקרה זה ברור שהכוונה לקריקט הקולוניאלי הישן והטוב.

  13. שלומית קדם הגיב:

    תיקון לתגובה – אכן בסינגפור קיים רוב סיני, אבל קרבות צרצרים מתקיימים, אם בכלל, בזירה זעירה וודאי לא במדשאה הכפרית, ובכל אופן אינם מסורת קולוניאלית-בריטית.

  14. אודי אילת הגיב:

    אכן, קולוניאליסטים בריטיים אינם משחקים בצרצרים. וחבל הוא.

    אני מתנצל וגם אוכל צרצר. (כובע לא טעים)

    אודי

  15. […] האלכימיה של המילים ציינתי, שבבעיות של אתיקה מקצועית אין למתרגם עם מי […]

  16. […] שיש מר"נים בתרגום מפרסית – זה ברור. ברגע שאמרנו "תרגום", יש פוטנציאל מר"ן. ממש לא מזמן פרסמתי פה מר"ן שהיה יכול לגרום לתקרית […]

כתיבת תגובה