שיעור מואבית לכיתה ה2

מאז שהילדים היו בגן, אני משתדלת לבוא לפחות פעם בשנה אם לא יותר ולתת לילדים הפעלה כלשהי. בגן זה היה בעיקר בישולי (אוזני המן, משה בתיבה, לחם שאור) ובבית הספר אני משתדלת שזה יהיה לשוני, אם כי לעיתים הילדים מושכים אותי לכיוונים אחרים. כשעומר היה בכיתה ב', למשל, באתי לפני ראש השנה כדי לדבר על המילים חודש, ירח ועל שמות החודשים, אבל נתקענו ב"ירח" וזה הפך לשיעור כיפי על אסטרונומיה וחייזרים. בפורים האחרון נתתי בכיתה של עומר שיעור פרסית עתיקה על המילים הפרסיות במגילת אסתר (בכיתה ה' הם קוראים בפעם הראשונה את הנוסח המקראי), ובכיתה של ענתי קצת על מנהגי החצר האח'מניים.

ברגעים אלה ממש, לכבוד שבועות, יש לי שיעור מואבית בכיתה של עומר.

ומכיוון שאין שום סיכוי שבעולם שאספיק לומר כל מה שיש על הכתובת הזאת, ומאחר שזה חומר שאני מתכוונת להעביר גם בשנה הבאה בסמינריון "לשון המקרא במבט דיאכרוני" במכללת אורנים, ואני ממילא מתכננת לפרסם את כל חומר הלימוד בבלוג – אתם גם זוכים בשיעור מואבית מן ההפקר. לקורס באורנים קראתי "במבט דיאכרוני", אבל האמת היא זה רק אחד הצירים בקורס: הקורס יעסוק גם בדיאכרוניה בתוך המקרא (כלומר בהסתכלות על התפתחות השפה לאורך ציר הזמן), גם בשפות שהשפיעו על לשון המקרא (איך אני יכולה לתת קורס שלם בלי פרסית?), וגם במקומה של העברית המקראית בתוך השפות השמיות, הקדומות יותר ובנות אותו זמן.

אז מואבית היא אחת מאותן שפות שנלמד עליהן בקורס, וזאת דרך מצבת מישע מלך מואב.

ברשותכם, קצת רקע חברתי-היסטורי. רשות הדיבור לסופר המקראי:

וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת–וְאֶת-בַּת-פַּרְעֹה:  מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת, צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת (מל"א יא:א).

רשות הדיבור לנחמיה בן חכליה:

בַּיּוֹם הַהוּא, נִקְרָא בְּסֵפֶר מֹשֶׁה–בְּאָזְנֵי הָעָם; וְנִמְצָא, כָּתוּב בּוֹ, אֲשֶׁר לֹא-יָבוֹא עַמֹּנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל הָאֱלֹהִים, עַד-עוֹלָם. (נחמיה יג:א),  גַּם בַּיָּמִים הָהֵם, רָאִיתִי אֶת-הַיְּהוּדִים הֹשִׁיבוּ נָשִׁים אשדודיות (אַשְׁדֳּדִיּוֹת), עמוניות (עַמֳּנִיּוֹת), מוֹאֲבִיּוֹת. וּבְנֵיהֶם, חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית, וְאֵינָם מַכִּירִים, לְדַבֵּר יְהוּדִית–וְכִלְשׁוֹן, עַם וָעָם. וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם, וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְרְטֵם; וָאַשְׁבִּיעֵם בֵּאלֹהִים, אִם-תִּתְּנוּ בְנֹתֵיכֶם לִבְנֵיהֶם, וְאִם-תִּשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם, לִבְנֵיכֶם וְלָכֶם.(נחמינ יג: כג-כה)

תודה תודה. ובכן, מה למדנו עד עכשיו? ליהודים הייתה חיבה לנשים זרות, בין השאר מואביות. אנחנו גם לומדים שהיו דיאלקטים שונים: לשפה שאנחנו קוראים לה עברית קראו "יהודית", ואכן העברית שלנו היא יהודאית. הדיאלקט הישראלי היה דומה מאוד, אבל לא זהה. אשדודית ועמונית לא השאירו זכר, אבל מואבית כן נשארה, והיא מסבירה למה החבר'ה שלנו היו מתחתנים עם הנשים הנכריות האלה (דעתי הבלתי אקדמית, אבל אולי מישהו יותר מוסמך כתב את זה איפשהו, להפניותיכם אודה): השפה הייתה כל כך דומה, שהיה צריך חינוך מאוד אינטנסיבי כדי לגרום לאנשים להבין/להאמין שזהו עם שונה.

אלט-טאב: בעצם כן פרסמתי פעם משהו על שפה וזהות. הפתיחה בנושא שפה וזהות הייתה רק תירוץ להשתתף בכנס הספציפי. למעשה, המאמר היה על משחקי מילים במגילת אסתר. בהקדמה ציטטתי כותרת מתוך "המחנה החרדי" שקוראת להיבדל מהחילונים בלבוש ובשפה, וכן על התפקיד של שפה בהגדרה לאומית. הרי ההבדל בין דיאלקט לשפה הוא בכלל לא לשוני אלא פוליטי, או כמו שאומרים ביידיש – שפּראַך איז אַ דיאַלעקט מיט אַן אַרמיי און פֿלאָט (שפה היא דיאלקט עם צבא ועם צי – מיוחס לבלשן היידיש הנודע מקס ויינרייך, אבל הוא כנראה המפיץ ולא המקור). שיפט-אלט-טאב.

ועוד קצת רקע היסטורי – פסוקיים משירת הבאר בספר במדבר:

אוֹי-לְךָ מוֹאָב, אָבַדְתָּ עַם-כְּמוֹשׁ; נָתַן בָּנָיו פְּלֵיטִם וּבְנֹתָיו בַּשְּׁבִית, לְמֶלֶךְ אֱמֹרִי סִיחוֹן.  וַנִּירָם אָבַד חֶשְׁבּוֹן, עַד-דִּיבֹן; וַנַּשִּׁים עַד-נֹפַח, אֲשֶׁר עַד-מֵידְבָא. (במדבר כא:כט-ל) (השיר שבקישור לא מגיע עד למשפט הזה).

וירמיהו הנביא גם זועם על מואב ועל כמוש.

ובחזרה לסופר המקראי:

וּמֵישַׁע מֶלֶךְ-מוֹאָב, הָיָה נֹקֵד; וְהֵשִׁיב לְמֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל מֵאָה-אֶלֶף כָּרִים, וּמֵאָה אֶלֶף אֵילִים צָמֶר. וַיְהִי, כְּמוֹת אַחְאָב; וַיִּפְשַׁע מֶלֶךְ-מוֹאָב, בְּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. (מלכים ב' ג:ד-ה)

תודה לכולם. ועכשיו – סוף סוף, אחרי 540 מילים, למצבת מישע מלך מואב.

מצבת מישע מתוארכת לאמצע המאה ה-9 לפנה"ס. זה נחמד לראות את הזווית של הצד השני. קצת כמו הסכסוך הערבי ישראלי, רק שבקטע של העת העתיקה לנו יש יח"צ יותר חזק. אפשר ללמוד מהמצבה הרבה גם על היסטוריה, והיא חוללה מהפכה בהתייחסות למקרא כאל ספר היסטורי. מי שממש רוצה יכול להמשיך בקו הבלתי לשוני בוויקיפדיה או באתר של מק"מ חיפה.

את הכתובת ופענוחה נתתי לכם אתמול בפוסט נפרד, כדי שתתכוננו.

ועכשיו פשוט נקרא ביחד ונחפור, כמו שצריך ללמוד שפה (לא את כל החפירות שיש על כל מילה. אני צריכה גם לעבוד. רק מה ששונה מעברית ו/או מה שסותר "חוק" במואבית שצוין קודם).

הדבר הראשון ששמים לב אליו היא שהכתיב חסר באופן מזעזע. כלומר מזעזע אותנו המורגלים בכתיב מלא. אני משערת שאילו מישע מלך מואב היה רואה את הפוסט הזה הוא היה מזדעזע עשרות מונים יותר מאיתנו. בחלק גדול מהמקרים אין אימות קריאה אפילו בסוף מילה, למשל אנכ במקום אנוכי. כשנגיע לאימות קריאה – נפוצץ אותן. בתעתיק אין אותיות סופיות, כי בכתב העברי הקדום (aka פניקי, כנעני, דעץ, נעץ, רעץ) לא היו צורות שונות לאות לפי מקומה במילה.

ממשיכים.

במילים דיבני, אבי, מלכתי – יש י' כאם קריאה. למה?
דיבני – ייתכן שהיה כאן דיפתונג ושה-י' בעצם הייתה עיצורית.
דיבני – בערבית י' היחס (ה-י' שגוזרת שמות תואר משמות עצם) היא דגושה, כלומר עיצורית. הסיומת היא בעצם iy.
אבי – סיומת הקניין דווקא לא דגושה, אבל צריך כנראה לסמן אותה כדי להבחין בין צורת הנפרד לבין צורת הקניין.
מלכתי – למיטב ידיעתי זאת לא י' עיצורית. אבל אולי הוא מסמן בכל זאת כי יש מספיק בלבול בין "את" ו"אתה", ולא צריך להוסיף עוד הומוגרף למערכת.

חדי העין שביניכם בוודאי הבחינו שסיומת השייכות והמושא -O מסומנת במואבית כ-ה סופית: בארצה = בארצו, ויחלפה = ויחליפו, בבתה = בביתו, לה=לו, ועוד כמה שלא ברור אם הם זכר או נקבה, כי עם האורתוגרפיה המואבית (כלומר כללי הכתיב במואבית), אסחבה יכול להיות גם "אסחב אותה" וגם "אסחב אותו".
במשפט הזה, הנחתי ש"ארץ" היא נקבה, כמו בעברית ובערבית, אבל בעצם זה היה יכול להיות גם "בו" ו"וישיבו".

וישב. בה. ימה. וחצי. ימי. בנה. ארבענ. שת. וישבה. כמש. בימי |
וישב בה ימיו וחצי ימי בנו, ארבעים שנה. וישיבה (=השיב אותה) כמוש בימיי.

יש הטוענים שמישע מלך מואב פשוט כתב את כל ה-O הסופית כ-ה', אבל זה שבעברית זה O לא אומר שגם בשפות כנעניות אחרות. תנועת ה-O בסיומת הקניין והמושא העברית מקורה ב-הוא שנדבק והפך ל-הו, והתקצר (או שלא) ל-וֹ. בכוונה כתבתי כאן "ויחליפו", "ואסחבו". אבל אפילו בעברית זה היה יכול להיות "ויחליפהו", "ואסחבהו". נכון?
יכול להיות, אם כן, שבמואבית הסיומת פשוט לא התקצרה והייתה, לפחות במאה התשיעית לפני הספירה, תמיד הו (כלומר הֻ).

שלשנ = שלושים. לכתיב חסר אנחנו כבר רגילים, והנה מאפיין של עברית שמייחד אותה אפילו בתוך המשפחה הכנענית: סיומת הרבים שלנו היא -ים ולא -ין, כמו אצל אנשים נורמלים. איך יודעים מה הנורמה ומה השונה? משווים לשפות אחרות, למשל ארמית (גברין יהודאין) ולערבית (טליבאן, פדאיון, פדאיין). אפשר לראות את אותה סיומת גם ב-ימנ רבנ – ימים רבים, וגם ב-שבעת אלפנ גברנ וגרנ – שבעת אלפים גברים וגורים (ילדים), וכמובן איך אפשר בלי החרננ – החורנים (יושבי חורן, לא קשור להזנחה עצמית).

<תוספת מהשיעור> עילי  הוסיף שגם בעברית יש מילים ברבים המסתיימות ב-ין, כמו סובין, מסובין, נישואין, אין משיחין וכו'. הצורות ב-ין בעברית הן מלשון חכמים, המושפעת מאוד מארמית</תוספת>

שת = שנה. מה כאן המקורי? משווים לארמית – הַשַּׁתָּא הָכָא. משווים לערבית – سنة – סַנַה.
הממ… תיקו?
לא ממש, כי בערבית ה-ה' הסופית היא תא מרבוטה, כלומר ה' שמקורה ב-ת', כמו ה-ה' בסוף מילים נקביות בעברית, ובארמית יש דגש ב-ת'.
המקור הוא שנת. בארמית *שַׁנְתָּא הפכה ל-שַׁתָּא בתהליך שנקרא הידמות מלאה, או אסימילציה מלאה. אני מניחה שיש לכם ידע של תיכון, אם אין אז תשאלו. בעברית ובערבית -ַת בסוף מילה הופכת ל-ַה: סנה, שנה, אבל כשזה לא סוף מילה, חוזרת ה-ת' המקורית. זה קורה בסמיכות – שנת הדרקון, וגם בשייכות: שנתו הטובה ביותר. במואבית, מסתבר, ת' סופית לא הפכה ל-ה אלא נשארה, ואפשר לראות אותה גם ב-במת (=במה).

הבמת זאת – בעברית יש "הבמה הזאת", "במה זאת" וגם "זאת הבמה". "הבמה זאת"? לא בבית ספרנו. אבל שוב – מי הנורמלי ומי השונה?
מי שמאוד רוצה לדעת איך זה בשפות אחרות – בארמית יאמרו "המקום זה" (אתרא הדין), בערבית יאמרו "זה הילד" (הד'א אלולד هذا الولد).  אבל בתחביר הקביעות הן הרבה פחות נחרצות מאשר בפונולוגיה ובמורפולוגיה, ולכן נשאיר את זה בגדר "שונה" ולא ננסה למצוא מה קדם למה.

אלט-טאב: תרגום מושגים מהיר:
פונולוגיה היא תורת ההגה, כלומר כל מה שקשור לצלילים שיש בשפה ולמה שקורה להם כשהם באים במגע זה עם זה (או לא באים במגע).
מורפולוגיה היא תורת הצורות, כלומר כל מה שקשור למבנה המילה: תחיליות, סיומות, שורשים, בניינים, משקלים וכיוצא באלה.
תחביר קשור למבנה המשפט. לא רק סדר מילים אלא גם יחסים ביניהן (למשל האם יש התאמה במין, במספר וביידוע ומה זה אומר?)
שיפט-אלט-טאב.

הקר (הקיר). יכול להיות שהכוונה היא לעיר המכונה במקרא קיר מואב (וגם קיר חרשׂ וקיר חֲרָשֶׂת), ויכול להיות שזוהי פשוט המילה עיר, כמו עברית קרת ו-קריה. בהמשך הכתובת מופיעה גם המילה קרית וגם השם קריתנ = (כנראה) קִרְיָתִַּים. יכול להיות שגם זה וגם זה: עיר ששמה "עיר", או שזה הקיצור שלה. קיר מואב כמו מכסיקו סיטי, או כמו קריית חרושת.

אלט-טאב: אם כבר שבועות – בקריית חרושת, שזאת שכונה של טבעון, יש מקום בשם האוהל הקסום, ויש שם גלידה טעימה טעימה מחלב עיזים. יש שם גם גבינות עיזים, אבל מגבינות אני מתרחקת. יש גם לחם (טעים) ויין (מתרחקת). שיפט-אלט-טאב.

בת = בית, אנ = אין. מעיד כנראה על התכווצות הדיפתונג, בדומה לצורות הנסמך והשייכות בעברית, ולצורה הרגילה בדיאלקט הישראלי. פעם אחת מופיע בביתה (=בביתו), אבל יש גם בבתה. אולי זה מעיד על כך שבחלק מהצורות ה-י' כן בוטאה.

ונעבור לכמה פעלים:

הראני בכל שנאי (הראני בכל שונאיי), וארא בה ובבתה (ואראה בו ובביתו) – נראה שהפועל "לראות" עבר שינוי משמעות במואבית. מישע משתמש ב"לראות ב-" במובן "לראות במפלתו של". בטקסטים שנשארו במואבית אין "לראות את-", ולכן קשה לדעת אם היו שתי משמעויות שאפשר להבחין ביניהן לפי מילת היחס, או שהייתה רק המשמעות הזו.
<תוספת אחרי תיקון שבועות של בית תפילה ישראלי> שימו לב לפסוק הזה:
יְהוָה לִי, בְּעֹזְרָי;    וַאֲנִי, אֶרְאֶה בְשֹׂנְאָי. (תהלים קיח:ז)</תוספת>

עוד פעלים מעניינים:
ויענו, אענו: שורשים המסתיימים ב-ו' וב-י' הפכו בעברית לשורשים עם ה' סופית. ל"ה-ל"י זה מוכר ומקובל, אבל יש גם מספר מצומצם מאוד של שורשים שבהם העיצור הסופי המקורי היה ו', ואם אורבים בשקט בשקט, אפשר למצוא אותה בצורות כמו: עוני-ענווה, גאה – גאווה, אשליה – שלווה. יש המנקדים את ויענו כך: וַיְּעַנּוּ, אבל הפועל מתייחס לעמרי, ולכן צריך להיות וַיְּעַנֵּו (wayye⁽anew).

ויאנף – קיים גם בעברית מקראית. כעס. שם העצם אַנְףּ הפך ל-אף (ה-נ' עברה הידמות מלאה ובסוף מילה אין דגש). חרה אפו של כמוש.

אהלך = אלך. מואבית שמרה על פ' הפועל (בעברית זה א ביסלע יותר מסובך, אבל לא ניכנס לזה עכשיו).

ואלתחמ, בהלתחמה, הלתחמ. ברור שהמשמעות היא ואלחם, בהילחמה, הילחם. גם בעברית בת זמננו הבניינים נפעל והתפעל חולקים משמעות של פעולות הדדיות או עצמיות.
הדבר המעניין בפעלים האלה הוא לא הבניין, אלא המיקום של ה-ת' וה-ל'. האם במואבית חל שיכול אותיות לא רק בשורקים, כמו בעברית הסתרק, השתמש וכו', אלא גם בעיצורים נוספים, אולי למנ"ר?
הרי גם בעברית שיכול האותיות מטרתו ליצור צרור קל יותר להגייה, וגם הִלְתַּחֵם זה בעצם יותר זורם מאשר הִתְלַחֵם. לסיבה קוראים היררכיה סונורית, וזה עוד נושא שאני מוסיפה לי לרשימת הנושאים שיום אחד אכתוב עליהם.
מאחר שבמואבית זה הפועל היחיד שיש לנו בבניין התפעל, לא ברור אם השיכול הוא בכל הבניין, או שהוא מתרחש רק בסביבות פונטיות מסוימות.

התאהבתם במואבית? הנה עוד קצת, אבל ממש קצת: קטע מכתובת קיר של ידידנו מישע (כנראה), כתובת מלכותית מאוחרת יותר.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני מלכים). העבירו לרכזי תרבות, למנהלי רווחה ולחברים בחוגי בית, וצרו קשר להזמנת הרצאה.

10 תגובות לפוסט "שיעור מואבית לכיתה ה2"

  1. […] חברים, מחר יש לנו שיעור מואבית לכבוד שבועות. הטקסט שנקרא יהיה מצבת מישע מלך מואב. מי […]

  2. אילן הגיב:

    אז יפי! נהנתי מן כל מל ומל.

    הצעה לגבי "הלתחם":
    הצידיות של ל' נושאת בחובה אופציה סמויה לרשרוש (הרגע המצאתי. הכוונה לתכונת העיצורים השורקים, sibilance) שלא מבוטאת כשהיא מבוטאת בדר"כ, כלומר בין תנועות ובקרבת רוב ההגאים. אבל רצף העיצורים "תְל" יוצר שחרור צידי, משהו קצת לא נעים בפה, שיש שפות שנמנעות ממנו. אז יכול להיות שזה לא כל למנ"ר, אלא רק ל'.
    הרשרוש הזה מופיע גם במקבילה הבלתי קולית של ל', הלוא הוא שׂ, העיצור המגניב שעדיין חי וקיים בשפות דרום-ערב.

    לגבי י' הקניין: בערבית מדוברת ה-י' עיצורית, "אַבּוּיַא", ולמיטב זיכרוני גם בארמית סורית עתיקה למרות שאני לא זוכר את הצורה.

    לגבי ה-י' ב"מלכתי", דווקא יכול להיות שזו מוסכמה חדשנית לסמן תנועת אִי בסוף מילה באות י', אולי באנאלוגיה ל-י' הקניין ב"אבי" ולמילות יחס נטויות בגוף מדבר (כמו "לי", "בי") שללא ה-י' ייוותרו עם אות בודדת – שלא יכולה לעמוד בפני עצמה כמילה בשפות שמיות (*ל, *ב). אם כך, זה למעשה יכול להיחשב ניצן לצמיחת כתיב מלא.

  3. תמר הגיב:

    אבוי!
    אני רואה ששכחתי את הצורה הנפלאה "לספת", מן הסתם כמו "לשבת", שם הפועל של "יסף" (בעברית הפועל בבניין קל קיים רק בעבר, והיום אנחנו משתמשים רק ב"לא יסף". הפועל יותר שימושי אצלנו בהפעיל – להוסיף, נפעל – נוסף, והתפעל – התווסף).

  4. ירון הגיב:

    היי תמר!
    נשאלתי לגבי מקור שמה של רות המואבייה, וכיוון שהפוסט המעניין הזה עוסק במילים במואבית, מצאתי לנכון לשאול את השאלה כאן.
    האטימולוגיה היחידה שהצלחתי למצוא היא שהמקור מהשורש ר-ו-י, אבל לא נכלל הסבר מפורט.

    תוכלי לעזור לי בבקשה.

    ולגבי הצורה "הלתחם" – יכול להיות שבמואבית צורות ה"התפעל" היו כמו בערבית, "אפתעל"?(מבדיקה במילון לערבית – אלתחם – התאחד, הגליד, נלחם.)
    (למיטב ידיעתי, גם באכדית הייתה הת"ו בצורות בנייני הת"ו משורגת בין אותיות השורש)

  5. תמר הגיב:

    אני לא חושבת שמישהו באמת יודע מה מקור השם. כפי שראית, מואבית ועברית הם דיאלקטים של אותה שפה, כך שהגיוני לחפש את האטימולוגיה בעברית. אני מכירה גם אטימולוגיה "רעות", אבל לפי מישע נראה שעדיין ביטאו את ה-ע' במואבית.
    מכיוון שלהתלחם הוא הפועל היחיד שמופיע בבניין התפעל בכל הקורפוס המואבי (כלומר בכל הטקסטים המואביים, שמצבת מישע היא מעל 90% מהם), אי אפשר לדעת אם כל הבניין היה משוכל, או שהשיכול היה רק בסביבות פונטיות מסוימות.
    הדעות חלוקות גם בשאלה האם בניין התפעל מקביל אטימולוגית בערבית לאפתעל (افتعل, בניין 8) או לתפעל (تفعّل, בניין 5).
    אפילו הערביסט הנודע ויליאם רייט (William Wright) כותב מצד אחד שבניין 5 מקביל להתפעל שלנו (ולאתפעל הארמי וכו'), ומצד שני שבבניין 8 היינו מצפים שה-ת' תופיע לפני פ' הפועל.

    אתמול אף נפל לי האסימון למה, כנראה, בעברית יש שיכול אותיות רק בשורקים ולא בלמנ"ר, ולמה במואבית כן יש שיכול בלמנ"ר (בהנחה שזה באמת לא בכל הבניין) ולמה בבניין 8 בערבית יש תמיד.
    בגדול – בהתפעל בעברית ה-ת' לא הייתה פוצץ (t) אלא חוכך (th). כלומר ביטאו hithpa⁽el, ולכן גם hithlaḥem (אילו היה פועל כזה) ואילו בערבית ה-ת' היא פוצץ (t) וה-פ' חוכך (f). אילולא השיכול, היה צריך לבטא itfa⁽ala', שזה צרור עם סונוריות עולה.
    בסוף איאלץ לכתוב פוסט על סונוריות. אני כבר רואה את זה.

  6. Morin הגיב:

    בקורס "השפה העברית לתקופותיה" שלקחתי בתואר הראשון, הסביר ד"ר חיים כהן שהמילים ארץ וארק, הדומות לארעא הארמית, התפתחו ממילה אחרת שבסופה ד' נחצית, וכיוון שבעברית אין את הצליל שלה, נוצרו המילים הדומות האלו.
    ראיתי שבמואבית קריה או עיר נקראת קיר ותהיתי אם גם שם היתה ד' נחצית או שאין שום קשר, והמילים עברו תהליך אחר (ואם כן, איזה תהליך עבר עליהן).
    תמר (או מי מאורחיה הבלשנים), תוכלו להעיר את עיני?

  7. Morin הגיב:

    להאיר כמובן. סליחה, שגיאת הקלדה.

  8. תמר הגיב:

    שאלה מצוינת!
    ض (ד' נחצית) ערבית הופכת בעברית ל-צ (כמו ארץ), בחלק מהדיאלקטים הארמיים ל-ע (ארעא) ובחלק ל-ק (ארקא, ומשם הארקה).
    מצד אחד, גם אני במחשבה ראשונה חשבתי בדיוק על הקשר הזה. מצד שני, בעיקרון לא אמור להיות שום קשר בין ההתאמה הזו בארמית לבין ההתאמה בין ע' ו-ק' בדיאלקטים כנעניים.
    "עיר" קיימת בשפות שמיות אחרות: באוגריתית, בפיניקית ובערבית דרומית עתיקה יש ער (באוגריתית מתועדת גם צורת הרבים ערמ). בערבית זה "גבעה, מצודה".
    אולי יש קשר ל"אור" השומרית, כמו אור כשדים ואור שלם (בירת הנצח של עם ישראל).
    לקריה ולקרת יש אטימונים גם בארמית ובערבית. קליין אומר שזה כנראה קשור ל-ק.ר.ה, כמו קורת גג, תקרה וכו', או מקום שקורים בו דברים.
    לפי קליין, הקיר העברי לא קשור לקרת או לקריה, כנראה, אלא לאספלט – כנראה במקור קיר זה על שם החימר (כך קראו אז לאספלט) שבו נהגו (כנראה) לטייח קירות. בשפות שמיות רבות משמעות המילה "קיר" או אטימונֶיהָ היא "אספלט".

  9. אלעד הגיב:

    פוסט מענין מאוד,
    כרגיל.
    חבל שאין לי משהו חכם להגיד

  10. צביקה הגיב:

    נוסף ל"אראה בשונאי", שמקביל בדיוק ל"אראה ב" של מישע, יש בעברית גם "לראות ב" במשמעות רגילה של "לראות את" – למשל "וראה בטוב ירושלים" במקרא (תהילים) וגם "אראה בנחמה" מתקופת המשנה.

כתיבת תגובה