לאשפז את האושפיזין

לכבוד חג הסוכות – טרי טרי ישר מהבוידעם – פינתי בתוכנית העולם הבוקר בשנה שעברה.

בטלוויזיה יש גבול לחפרנות וגם הגבלת זמן, אבל פה אני יכולה לחפור עד סין. אז בהמשך לשיחה הקוצנית…

מוצאו של ה-צ העברי בשלוש פונמות שמיות שונות. בערבית שלוש הפונמות האלה עצמאיות לגמרי, ובארמית אחת נשארה צ ושתי האחרות התאחדו, לפחות בכתיב, עם פונמות אחרות:

ص צאד (מבוטא כ-ס נחצי), בארמית נשאר צ. אלה מכם שהיו מספיק גדולים במלחמת המפרץ הראשונה זוכרים בוודאי שהיו יורדים על מעריב שכתב צדאם במקום סדאם. אז זהו, שזה התעתיק המדויק. הם דווקא צדקו. המילה שהזכרתי בהקשר זה הייתה קֵץ, ארמית קִצָּא, מהשורש לקצוץ. בערבית אין המילה המדויקת קץ, אבל השורש — לקצוץ — הוא בערבית قصّ (מתועתק קצ, מבוטא קַסַּ).

ظ ט'א (מבוטא כ-th קולי, נחצי), ארמית ט. זה ה-ז בשמו של חאפז אסד המנוח (בעצם חאפט', אבל אפילו מעריב לא כותב כך). המילה שהזכרתי בהקשר זה הייתה קיץ – בארמית קיט (שנשאלה כמות שהיא במשמעות – נו – קַיִט), ערבית قیظ (מתועתק קַיט', מבוטא משהו כמו קַיז). אותה צ קיימת במילה צהריים – ערבית ظـُهر (ט'הר, זוּהְר), ארמית טיהרא. משמעות השורש השמי היא לזהור, להיות בהיר (גם במובן של אור וגם במובן של ברור). יש המקשרים בין שני השורשים – צהר ו-זהר. הפועל הצהיר במשמעות שאנו משתמשים בה היום הוא תחדיש של אליעזר בן יהודה, על בסיס אותו שורש ערבי בבניין המקביל להפעיל (اِظها ر ותסלחו לי שאני חושבת את זה במבטא פרסי – אֶזהָאר, ומנקדת כמו בפרסית). בעברית מקראית משמעות הפועל הצהיר היא עשה יצהר (שמן זית), ובעברית של תקופת הביניים – התבהר. זהו גם השורש של צֹהַר, שדרכו נכנס אור. דרך אגב, משמעות נוספת של צוהר (בהמשך לדיון שהתחיל בקלס לקלס) היא זוהר, וגם זנית (פריט טריוויה חביב – זנית ואזימוט באים מאותה מילה בערבית, זנית מהיחיד ואזימוט מהרבים).

ג'קי שאל אותי על קוץ, וכנראה שיש סיבה לכך שלא הכללתי אותו בתחקיר: אין מקבילות ידועות בארמית ובערבית, ובאכדית יש רק צ אחד. לפי מילון קליין יש שורש ק.ו.ץ (שהוא אינו מקשר ל-קוֹץ) שמשמעותו לשנוא ("קצתי בחיי"), ובו ה-צ היא מהסוג השני – ט. לפי קליין יש קשר ל-להקניט, וצורת ה-שפעל של השורש היא לשקץ.

ض דאד (מבוטא כ-ד נחצי), ארמית ע או ק (תלוי בניב). זהו ה-ד ב-תפדל, וגם בשם הכפר ביאדה (بیا ضة) בוואדי ערה (שבשלטי מע"צ כתוב כ- بیا دة – חוסר כבוד שמשגע אותי). המילה הידועה ביותר ב-צ הזאת היא ארץ – ערבית ارض (ארצ', אַרְד) – ארמית ארעא, אבל גם ארקא, ומכאן גם הארקה. זה אולי גם הקשר בין צאן ו-מקנה (זאת בטוח ה-צ הזאת — ארמית סורית ענא, ארמית מצרית קן, ערבית ضأن צ'אנ — מה שלא בטוח הוא אם מקנה בא מאותו שורש בצורתו הארמית או מהשורש ק.נ.ה, כמו שלימדו אותנו בכיתה ב').

כאשר אותה אות מייצגת יותר מפונמה קדומה אחת, יש לכך שתי סיבות אפשריות:

1. מדובר בהוֹמוֹגְרָפִים – כלומר אותה אות ייצגה שתי הגיות שונות (המונח הומוגרפים מתייחס בד"כ למילים שכתובות אותו דבר, כמו שלמה). אנחנו יודעים על שני מקרים כאלה בעברית: ח עברית מקבילה גם ל-ح (ח גרונית) ערבית כמו ב- نـَحنُ נַחְנֻ (אנחנו), וגם ל-خ (ח' של אשכנזים, או בשמה ה"מדעי" – ח' מלוכלכת), כמו ב-خمس חַ'מְס (5). אנחנו יודעים שלפחות בתקופה שבה נכתב תרגום השבעים, עדיין היה הבדל בהגייה, ולכן ההבדל בתעתיקי שמות שונים עם ח: ח גרונית מתועתקת ככלום , כמו ב-Isaac, ו-ח' מלוכלכת – כ-X (חִי), כמו ב-Rachel. אות נוספת שמייצגת שתי הגיות שונות היא ע: בערבית יש ع (ע גרונית) ו-غע' מלוכלכת, שההגייה שלה היא כמו ג רפה, כלומר בין ג ל-ר (היה לפני כמה שנים מחבל שבידיעות קראו לו רנימאת ובמעריב גנימאת. בערבית זה היה ב-غ. זה גם ה-ג' ב-בורגול וב-ברגותי). בתרגום השבעים מתעתקים את ה-ע' הגרונית ככלום (Akkaron Ekron), ואת המלוכלכת כגמא: Gaza, Gomorrah.

בשני המקרים האלה, בעת תחיית השפה, ההומוגרפים הפכו הפכו גם להומופונים, כלומר שתי פונמות שמבוטאות אותו דבר (כמו ת-ט, כֿ-ח ו-א-ע בעברית של רובנו). ישי נוימן, שמסיים בימים אלה דוקטורט בבלשנות בפריס בנושא השפעת הכתיב על השפה, הבטיח לכתוב לי (ולכם) פוסט בנושא מייד אחרי שיגיש את התזה.

2. מדובר בהומופונים, כלומר הפונמות לא רק נכתבו אותו דבר אלא כבר בוטאו אותו דבר. מבחינה סינכרונית (כלומר ב"כאן ועכשיו" של השפה, לעומת הראייה ההיסטורית, שנקראת דיאכרונית) זאת כבר פונמה אחת. במקרה של צ, אפשר לדעת שכבר בתקופת התנ"ך היה מדובר בפונמה אחת, כי בתרגום השבעים כל ה-צ מתועתקות כ-Z (מבוטא dz). זה קצת מביך בשמות כמו צביה Zibiah, אבל נתגבר.

הוכחה נוספת לאיחוד, לפחות של שתי הפונמות הראשונות (צ ו-ט), היא משחק המילים בנבואת עמוס (ח:א-ב): א כֹּה הִרְאַנִי, אֲדֹנָי יְהוִה; וְהִנֵּה, כְּלוּב קָיִץ.  ב וַיֹּאמֶר, מָה-אַתָּה רֹאֶה עָמוֹס, וָאֹמַר, כְּלוּב קָיִץ; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, בָּא הַקֵּץ אֶל-עַמִּי יִשְׂרָאֵל–לֹא-אוֹסִיף עוֹד, עֲבוֹר לוֹ.

משחק המילים עוד יותר יפה ממה שנראה על פניו, כי זה גם משחק מילים בין הניבים השונים של העברית בתקופת המקרא. העברית שאנחנו מדברים היום היא עברית יהודאית, כלומר של ממלכת יהודה. היה גם ניב של ממלכת ישראל, שידוע לנו מלוחות שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות, למשל לוח גזר. בניב הישראלי, היה כיווץ דיפתונג (נכון שהמונח הזה מחזיר אתכם למורה זהבה בכיתה ז'?) בכל המילים במשקל פַּיִל (זית, יין, בית וכו') והן הופכות ל- זֵת, יֵן, בֵּת (הלוחות לא מנוקדים, הניקוד הוא השערה של החוקרים). קצת דומה למה שקורה בניב שלנו בסמיכות: זֵית שמן, יֵין פיגולים, בֵּית בד. מכיוון ש-קַיִץ בניב היהודאי מקביל ל-קֵץ בניב הישראלי, פירוש החלום של הנביא עמוס הוא שיבוא הקֵץ על ממלכת ישראל.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת  הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני אופטימיות). צרו קשר דרך כאן.

ג'קי שאל אותי על קוץ, וכנראה שיש סיבה לכך שלא הכללתי אותו בתחקיר: אין מקבילות ידועות בארמית ובערבית, ובאכדית יש רק צ אחד. לפי מילון קליין יש שורש ק.ו.ץ (שהוא אינו מקשר ל-קוֹץ) שמשמעותו לשנוא ("קצתי בחיי"), ובו ה-צ היא מהסוג השני – ט. לפי קליין יש קשר ל-להקניט, וצורת ה-שפעל של השורש היא לשקץ.

9 תגובות לפוסט "לאשפז את האושפיזין"

  1. RanE הגיב:

    מרתק!

    אני מת על הקשר המשולש עברית-ערבית-ארמית.

  2. מוטי דיסקין הגיב:

    מלפופונים אם כבר נגענו אז כדאי להשלים איך הענבים הפרסים הפכו למלפפון הפולני והגרמני את כמובן יודעת יותר טוב אנגור לגורקן הגרמני אוגורק הפולני ואנגוריה האבטיח האיטלקי סיפור פלאים אפילו באנגלית מלפופוןקטן=geherkin

  3. […] ישי נוימן (שימו לב שמאז האזכור הקודם שלו נוסף לו תואר – מזל טוב!) בכלל לא בטוח שזה "אמור […]

  4. […] זה שדובר בממלכת יהודה. בנוסף לדיאלקט היהודאי, היה גם דיאלקט ישראלי, שדובר בממלכת ישראל. לדיאלקט הזה יש שרידים […]

  5. בני הגיב:

    מעניין ביותר.
    אבל שימי לב: טעית לגבי הכתיב בתרגום השבעים של עקרון: לא Ekron אלא Aκκαρων כלומר אם תרצי – Akkaron. למשל ביהושע טו יא.

  6. תמר הגיב:

    תודה!
    תוקן.

  7. […] גרונית) ו-ع (נשמעת כמו ע' גרונית). כתבתי עליהן גם בפוסט לאשפז את האושפיזין. בנוסף לכך, ה' בסופי שורשים עבריים יכולה להיות במקור י' […]

  8. […] בלבול בין "את" ו"אתה", ולא צריך להוסיף עוד הומוגרף […]

  9. […] לוּ, אז אפילו אם זה בעצם אף אם אם אם. נראה כמו הומוגרף של קללה עסיסית. […]

כתיבת תגובה