האם ימשיכו לחגוג את יום העצמאות גם אחרי חורבן המדינה? (חלק ד) / דוד פילאווין

סדרת הלהיט ממשיכה, והיום פרק קצר עם פואנטת ביניים ורמז לבאות.

בשנים הראשונות לקיומה של המדינה, היחס של היהדות החרדית המיינסטרימית, האגודאית (להבדיל מזה של העדה החרדית בירושלים) כלפי המדינה וטקסיה היה הרבה יותר אמביוולנטי מאשר היום.

מספרים שבשנות החמישים, עוד בטרם היות בני ברק מרכז חרדי, כשרוב האדמו"רים קיימו את חצרותיהם בתל אביב, בליל שבת שלפני יום העצמאות מדי שנה היו כל אדמו"רי תל אביב מתכנסים בבית הכנסת הגדול ועורכים "טיש" משותף חגיגי לכבוד יום העצמאות. וגם בצד הליטאי של המפה החרדית, הרב כהנמן, מקים ישיבת פוניבז' בארץ ישראל (יש לבטא שם זה "פונוביץ'", אגב),  ציווה להניף את דגל המדינה על גג הישיבה בכל שנה ב-ה' באייר.

האלמנטים הרדיקלים יותר ביהדות החרדית – הן מחוץ לישיבה והן מתוכה – התנגדו להנפת דגל זו בפוניבז' והיו נוהגים לתלוש אותו אחרי שהיה מונף. כדי "להגן" על הדגל, היה הרב כהנמן יושב עם חוג תלמידיו הנאמנים על הגג מדי יום עצמאות ולומד תמידים כסדרם. בעקבות "טיפ" מהרב מיכאל אברהם, אף יצא לי לשוחח, לרגל כתיבת פוסט זה, עם הסופר והעיתונאי דב גנחובסקי שהשתתף באחד ה"שיעורים" הללו של הרב כהנמן על הגג והוא אישר את עיקרי הדברים (מר גנחובסקי לא הבין מאיפה "נפלתי" עליו פתאום – עמו הסליחה 🙂 )

כותב אמנון לוי בספרו החרדים [(הוצאת כתר) פרק שמיני: "רבניות", עמ' 94, דגש שלי]:

כשנפטר הרב כהנמן, גברו המגמות החרדיות הלא-ציוניות בישיבה. לאחר זמן מה, שבו חלחלה ההשפעה אנטי ציונית, ביקשו התלמידים להוריד את דגל המדינה שהיו מניפים מידי שנה ביום העצמאות, בתקופתו של כהנמן. לרבנית הינדא (אלמנתו של הרב כהנמן, ד.פ.) כבר לא היה מעמד בישיבה. בכל זאת היא איימה להקים שערורייה אם יורד הדגל, והרב שך פסק כי מפאת כבודה וכבוד בעלה המנוח הדגל יישאר.

וכך נוהגים עד ימינו אנו מידי שנה בשנה: הדגל בפוניבז' מונף לדקות ספורות בלבד (על השעון!), מול דגל זה מפגינים ה"נטורי קרתא", וכמה תלמידים מגינים עליו מפני תלישה באותן כמה דקות, שלאחריהן הדגל מופקר לידי הקנאים ונשרף לקול תשואות הקהל.

זה עצמו הפך לריטואל מעין-דתי כזה.

מעניין אותי במיוחד הטעם לריטואל זה בימינו: בעוד שלרב כהנמן כנראה היו קצת רגשות פטריוטיים בגינם הוא ציווה להניף את הדגל, היום הדגל מונף לזכר הרב כהנמן ולכבודו – לא לזכר הקמת המדינה ולכבודה, חלילה.

זה מזכיר (לי לפחות) את הסיפור החסידי הרוז'ינאי הידוע, המובא על ידי אבא קובנר בשם עגנון:

כשהרגיש הבעל שם טוב שצרה גדולה עומדת להתרגש על עם ישראל והגיעה השעה לחשבון נפש היה נוטל את מקלו, לובש את פרוות הכבשים הגסה שלו והולך ליער. שם, במקום סודי, הדליק מדורה לרגלי עץ אלון עתיק ועמד שעה ארוכה בדממת היער בעצימת עיניים, מכוון את ליבו בתפילה מיוחדת ובקשתו של הבעל שם טוב פתחה שערי השמים והרחמים.
דור אחד אחרי הבעל שם טוב נתבקש צדיק אחר לפעול בעניין של פיקוח נפש גדול. היה זה בימיו של המגיד ממזריץ. הוא לבש את הגלימה השחורה שלו ופנה לאותו יער, גם מצא את האלון העתיק ושם עמד ואמר : "אין אנו מסוגלים עוד להדליק את מדורתו של הבעל שם טוב, אבל יש בכוחנו לומר אותה תפילה". עמד ואמר את התפילה וגם בקשתו נתקבלה.
ושוב עבר דור אחד והפעם נתבקש הרבי מסאסוב לפעול למען פיקוח נפש גדול. קם משה לייב מסאסוב ולבש את חלוק המשי החגיגי שלו, פנה ליער ובעומדו שם אמר : "אין בידינו להדליק את המדורה ההיא וכבר שכחנו את הכוונות המיוחדות של התפילה הקדושה, אבל עדיין אנו זוכרים את המקום שם אירע הדבר – ואולי זה יספיק". ואכן גם זה הספיק והגזירה נתבטלה. אבל הנה חלף עוד דור ורבי ישראל מרוז’ין נתבקש לפעול כדי למנוע צרה גדולה. הרבי מרוז’ין היה, כידוע, מנהיג מורם מעם והיה יודע ערכו ונוהג בחצרו מעשה מלך. שמע הרבי את הבקשה והבין שהגיעה שעה של חשבון נפש, התיישב בכיסא המצופה זהב שבאמצע ארמונו המפואר, עצם את עיניו וכה אמר : "בעוונותינו הרבים אין עוד בכוחנו ללכת לאותו יער ולהדליק את המדורה, גם את התפילה הישנה שכחנו כבר ואפילו אין אנו יודעים היכן הוא המקום ששם אירעו הדברים. אבל את מה שאירע יודעים אנו עדיין לספר!"

מן הסתם, אם ריטואל זה, של הנפת הדגל ב-ה' באייר, יימשך, ובמיוחד אם הוא יתפשט לחלקים בעם הנוטים יותר למיסטיקה מאשר הליטוואקעס, עם הזמן יבואו גם מקובלים שיעניקו לו פרשנות מיסטית. בטח משהו בסגנון: דליית הניצוצות היהודיים הקדושים מתוך הקליפות הציוניות הטמאות שלאחריה מקיימים את "קרע (מעשה) שטן" בקריעת הדגל ובשריפתו. יש ב"תגרה" הזאת בין מגיני הדגל לתולשיו אפילו אלמנט של המחזת המאבק בין כוחות השאול של הסטרא אחרא לכוחות השמימיים – המחזה הקיימת בדתות עתיקות רבות ושאפילו התגלגלה לנצרות הקתולית במוסד "פרקליט השטן" בעת תהליך הקנוניזאציה.

כך או כך – פוטנציאל לניתוק מוחלט של טקס הנפת הדגל ב-ה' באייר מהשורשים הציוניים שלו בהחלט יש כאן. אם זה ייתרחש, אזי גם אם לא תהיה קיימת יותר מדינה, יכול להיות שימשיכו לחגוג את ה' באייר בתור "מנהג דבי הרב כהנמן, יסודתו בהררי קודש" או משהו כזה.

אבל דוגמה יותר משכנעת לתהליך כזה ניתן למצוא דווקא בחוגים מסויימים בציונות הדתית, ועל כך בהמשך הסדרה.

דוד פילאווין הוא סטודנט.

2 תגובות לפוסט "האם ימשיכו לחגוג את יום העצמאות גם אחרי חורבן המדינה? (חלק ד) / דוד פילאווין"

  1. […] אנו חוזרים לסדרת הלהיט הפרובוקטיבית משהו. אחרי שבפרק הקודם גילינו שאולי דווקא החרדים יניפו את דגל ישראל "כמנהג […]

  2. אני הגיב:

    כתלמיד בישיבת פוניבז לפני כמה שנים,אציין כי הדגל מונף 24 שעות ולא רק דקות ספורות…

כתיבת תגובה