האם יחגגו את יום העצמאות גם אחרי חורבן המדינה? (חלק ה) / דוד פילאווין

אחרי הפסקה מסיבות אישיות ומערכתיות של העורכת, אנו חוזרים לסדרת הלהיט הפרובוקטיבית משהו. אחרי שבפרק הקודם גילינו שאולי דווקא החרדים יניפו את דגל ישראל "כמנהג דבי רבי כהנמן", אנו פונים לחפש דוגמה דומה בציונות הדתית. 

הרב קוק (המכונה גם הראי"ה) כותב, בקטע הגליאני להחריד ומפורסם במיוחד מתוך כתביו – אולי המפורסם ביותר (שמונה קבצים, קובץ א', פסקא קפ"ו):

…מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהוייתה תוכן האידיאלי היותר עליון, שהוא באמת האושר היותר גדול של היחיד. מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר. ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ד' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ד' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון.

הדבר שחשוב לשים לב אליו כאן הוא שהקטע נכתב לכל המאוחר בשנות ה-30, הרבה לפני קום המדינה. ברור אפוא שהרב קוק איננו מדבר על המדינה העכשווית הקרויה "מדינת ישראל" אלא על איזושהי אידיאה אפלטונית.

אף על פי כן, הקטע הזה מצוטט פעמים רבות בתוככי הציונות הדתית כאילו נאמר אודות המדינה שלנו ומוסדותיה – הממשלה, הצבא וכן הלאה. עד כדי כך דברים מגיעים, שחוגים קטנים מסויימים, קיצוניים במיוחד, רואים איסור בהשתתפות בהפגנות – זה נחשב "מרידה במלכות" (עבירה שעונשה מוות בהלכה הקדומה) ואף יותר מכך: מרידה באלוהים עצמו, שמוסדות המדינה הם יסוד כסאו בעולם, האמצעי שבעזרתו באה שליטתו בהיסטוריה ובפוליטיקה הארצית לידי ביטוי.

אבל הדברים ידועים: התקוות הגדולות שנתלו במדינה על ידי חוגי "מרכז הרב" בשעתו לא התממשו, והמדינה הקונקרטית לא רק שלא קידמה את התוכניות המשיחיות כפי שהיה מצופה ממנה אלא אף פעלה פעמים מספר בכיוון ההפוך. משום כך, חוגים שונים בציונות הדתית סיגלו אסטרטגיות שונות להתמודד עם אכזבה זו (כוונתי כמובן לאותם חוגים הרואים בעצמם מלכתחילה תלמידי הרב קוק – השאר אינם מעניינינו בדיון הנוכחי). היו שוויתרו על התוכניות המשיחיות כליל והשלימו עם כך שהמדינה הנוכחית איננה הגשמת חזונו של הרב קוק. אחרים התנערו מהציונות ואימצו יחס "חרדי" למדיי כלפי המדינה. יש שלא וויתרו על החזון המשיחי, אבל הפסיקו לראות במדינה הנוכחית כלי המגשים אותו: בין אם משום שהיא אף פעם לא הייתה כלי כזה, ובין אם משום שהיא "סיימה את תפקידה ההיסטורי" והגיע הזמן לנוע לשלב הבא. גישה נוספת היא ניסיון לפרש את התנודות במדיניות הארצית כדרך פתלתלה שבה חזונו של הרב קוק בכל זאת מוגשם באופן איטי וסמוי מעיניהם של הדיוטות (על משקל "האירונה של ההיסטוריה" של הגל – עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום).

אבל אסטרטגיית ההתמודדות המעניינת אותי בהקשר הנוכחי היא אחרת: והיא זו הנוכחת ביותר ב"ישיבות הקו" – הישיבות הרואות בישיבת "הר המור" את ספינת הדגל שלהן וברב צבי ישראל טאו את מנהיגן הרוחני. אצלם תורת הרב קוק נתפסת פחות ופחות כתורה הנוגעת להיסטוריה ולפוליטיקה הארצית ויותר ויותר כתורה מיסטית המתארת את המבנה המטפיזי של העולם, או משהו כזה.

היחס לכתבי הרב קוק אצלם הוא של יראת קודש.

למשל, בעוד שבשדרות הרחבות של הציונות הדתית כתבי הרב קוק משמשים כ"פילר" מקובל בדברי תורה ואף בפעולות בתנועות נוער, בהר המור, כך סיפרו לי, הלימוד בכתבים רבים שלו נאסר על "מתחילים" ונדרשת הכנה נרחבת מהתלמידים על מנת לזכות ולהגיע ללמוד מכתביו. סיפרו לי יודעי דבר שאחד מרבני ה"קו" טען שניתן ללמוד בכתבים מסויימים של הראי"ה "רק בשיעור י' (כלומר, אחרי 10 שנות לימוד בישיבה) ורק אחרי טבילה במקווה". יחס זה מזכיר יותר מכל את היחס המסורתי לקבלה ביהדות לדורותיה – מצד אחד מכירים בתורה הזאת כמשהו קדוש, אבל מאידך מגבילים את לימודהּ עד לכדי איסור גמור (או היתר בתנאים לא ריאליים), כך שהשפעתה על אופיין של הדת ושל הדתיות הרווחת בעם מועטה ועקיפה בלבד.

זאת ועוד, אנשי הר המור מסרבים להסביר את תורת הראי"ה במונחים המובנים להדיוט. לדידם, הסבר כזה על כורחך יפשט ויעוות את התורה המקורית. "יש לעלות אל התורה, לא להוריד את התורה אליך", הם נוהגים לומר. לכן, האופן היחידי עבור מי שהולך בדרך זו להבין את תורת הראי"ה היא ללמוד את השפה, כפי שלומד ילד – ללא מילון, מתוך שהות בסביבת הדיבור של שפה זו. לכן אין זה פלא ששיחות טיפוסיות של הר-המור'ניקים יישמעו כג'יבריש לאוזני האדם הרגיל (כמו שיחותיהם של לאקאניאנים, אנשי התיאוריה הביקורתית ושאר קונטיננטליים, אגב: אם כבר אני מקים לעצמי אוייבים ברשימה הנוכחית, אז כבר עד הסוף 🙂 ).

 יש לציין שבאופן כללי היחס של אסכולת הר המור לדברי תורה שונה מזה המקובל בשדרות הרחבות של הדת היהודית. מאז ומתמיד (לפחות מימי חז"ל) נהוג להגיד באירועים שונים "וואָרטים" – דרשות נחמדות ולא מחייבות המשתמשות בחומר הגלם של המקורות כדי להעביר פואנטה ערכית זו או אחרת. זה נעשה על דרך הפרשנות האסוציאטיבית והיצירתית למקורות הללו, מבלי לחשוש יתר על המידה מטעויות פרשניות. האמרה "אין מקשין על הדרשן", וכן הסיווג הנפוץ של דרשות רבות של חז"ל (!) כ"אסמכתא בעלמא" (הסתמכות סתמית) ממחישה את היחס היהודי הקליל, בדרך כלל, לדברי תורה כאלו.

האופן שבו רואים אנשי הר המור את המקורות שונה לחלוטין: הם רואים בתורה כולה מעין "תיאוריה-של-הכל" בה כל פרט חשוב וחייב לנבוע במדוייק מתוך השיטה הכוללת האחת. לכן, אין הם רואים בעין יפה דברי תורה "מהמותן".

למשל, הרב טאו בקובץ הדרשות שלו צדיק באמונתו יחיה (דרשות המשתלחות בפרקטיקת הפרשנות ה"עממית" של התנ"ך, המכונה "תנ"ך בגובה העיניים" – שהוא רואה בה קונספירציה של האו"ם האפיפיור, השמאל ומי לא…) מביע זעזוע עמוק ממקרה שאירע במסיבת בר מצווה שבה נכח (הספר איננו לפני, אז אני מספר זאת מזכרון.. שגיאות מי יבין וכל זה..):

הילד בר המצווה נשא דרשה ובה טען שהסיבה שבגינה התייחס יצחק אבינו בסלחנות ובאהבה לעשיו בנו חרף היותו רשע היא שאביו שלו, אברהם אבינו, התייחס רע לישמעאל בנו וגירש אותו מהבית ויצחק לא רצה לחזור על הטעות החינוכית של אביו. עכשיו, התגובה הטבעית ביותר, בקונטקסט היהודי דתי, לדרשה כזאת היא "אוקיי, בואו נאכל". הרב טאו, לעומת זאת, יוצא בהתקפה חריפה: איך הילד מעז להמציא מהמותן סיפורים פסיכולוגיסטיים על אבות האומה.

באותו אופן כופרים אנשי הקו באפשרות של מחלוקת-של-אמת בין חכמים – כי אז יוצא שחלק מן החכמים טעו בדבריהם, ח"ו – ונוטים לפרש את מה שנראה כמחלוקות או בתור ניסוחים שונים של אותו הדבר, או בתור תיאוריות חלקיות המתיישבות זו עם זו בתוך התיאוריה השלמה, שבה הם מחזיקים. הגל כבר אמרנו?

אגב, הם מניחים גם שהתיאוריה השלמה – שהיא תורת הרב קוק –  הייתה ידועה לחכמים לדורותיהם, ואף הייתה מובנת מאליה עבורם, כה מובנת מאליה שהם לא טרחו לנסחה במפורש במלואה אלא רק חלק ממנה בכל פעם. לך תבין אותם…

היחס ה"כבד" לכתבי הרב קוק משתלב אפוא במגמה הכללית הזאת. מאחר שהיחס לכתבי הראי"ה הוא כה רציני, הם נוטים פחות לגייס אותם לכל מיני מטרות יומיומיות חולפות. ממילא, הם נוטים להיות מודעים הרבה יותר מהציבור הרחב לכך שהרב קוק, ואף בנו הרב צבי יהודה קוק (המכונה "הרבצביודה") היו הרבה יותר "חרדים" ממה שמקובל לחשוב אודותם.

הרב קוק עצמו אמנם ראה בעין יפה את המפעל הציוני ואפילו, במידת מה, את החילון (כאמצעי להגיע ליהדות "שלמה" יותר) אבל עמדתו זו שלו הייתה עמדה של משקיף מן הצד: הוא עצמו חיי בתוככי היישוב הישן בירושלים ומעורבותו במפעל הציוני הייתה מינימלית. הוא התנגד לתנועת המזרח"י, שמתוכה צמחה הציונות הדתית – שמאוחר יותר, אחרי מותו, אימצה את הרב קוק כאביה הרוחני וחלק מתורותיו, בצורה מסוננת ומרודדת, בתור האידיאולוגיה הרשמית שלה. הראי"ה ראה בהם פשרנים הן מבחינה דתית והן מבחינה לאומית – המזרח"י, למשל, הצביע בעד תוכנית אוגנדה וזה חרה מאד לרב קוק שראה בכך בגידה במפעל הציוני – וניסה להקים תנועה ציונית-דתית אלטרנטיבית, "דגל ירושלים",  ניסיון שלא עלה יפה.

מבחינה תרבותית, הרב קוק ותלמידיו שאפו לכונן תרבות יהודית אותנטית, הנקייה מכל השפעה חיצונית וגלותית. השאיפה הזאת כלשעצמה תאמה את הפוֹלְקִיזם, שהיה נפוץ בתקופה ההיא ברחבי המערב ואף בציונות החילונית. מה שייחד את חוג הרב קוק מבחינה זו היה הרצינות התהומית שבה הם לקחו משימה זו ללב. עד לידי כך הגיעו הדברים שאפילו מעשים המותרים על פי ההלכה נאסרו לעתים על ידי הרב קוק ותלמידיו בגלל היותם בלתי מתאימים ל"מהות הפנימית הישראלית" וכדומה. למשל, מסופר שמאוד חרה לרב קוק שהחפץ חיים, שנחשב פוסק הדור, ושחיבורו משנה ברורה נחשב עד היום, לפחות בקרב האשכנזים – חרדים וציונים כאחד – לקודקס ההלכתי החשוב ביותר שנכתב במאה ה-20, התיר לנשים ללכת בחצאיות עד הברכיים ולחשוף את שוקיהן. בכלל, כל הנושא של "צניעות" היווה אובססיה עבור חוג הרב קוק כבר בימי המייסד: הרב קוק למשל התנגד להענקת זכות הצבעה לנשים משום שההשתתפות בפוליטיקה – עיסוק פומבי, ציבורי במהותו – לא מתאימה לדעתו למהות הנשית המופנמת והביתית: "כל כבודה בת מלך פנימה" וכו' וכו'.

וגם בימינו, הספר היחיד שכתב רב ציוני ושקיבל "הסכמה" מאת גורמים בעדה החרדית הוא ספרו של הרב אבינר גן נעול העוסק בהלכות צניעות והמחמיר בהן אף יותר מאשר רוב הפוסקים החרדיים. בגין כך, הוא זכה שראש משמרות הצניעות (ארגון פנים חרדי המנסה, לרוב ללא הצלחה, להעלות את רמת ה"צניעות" בתוך הציבור החרדי פנימה), הרב בריזל, סמך את ידיו על ספר זה, למרות שנכתב על ידי ציוני משוקץ. הלך זרזיר אצל עורב…

הנשיא לשעבר חיים הרצוג, מספר באוטוביוגרפיה שלו דרך חיים (שאותה קראתי בתרגומה לאנגלית Living History ושגם היא איננה מצוייה ברגע זה לפניי) שכשאביו, הרב יצחק הרצוג (שזמן קצר לאחר מכן נבחר לרשת את מקומו של הרב קוק כרב הראשי לישראל – ועל שמו קרוי בוז'י), שלח אותו ללמוד ב"מרכז הרב" הוא מצא ישיבה מיושנת להחריד השקועה עמוק בתוך היישוב הישן והמלאה בזקנים פליטים מאירופה. מה שיש לו לומר על הרב קוק הוא שמדובר היה ב"קדוש" שהיה מנותק מהוויות העולם הזה. המקום הזה היה דכאוני מידי לטעמו והוא איפוא עבר לישיבה אחרת – ישיבת "חברון" (סלובודקה). אז, כהיום, הייתה זו אחת הישיבות הליטאיות המובילות. זאת אומרת, מדובר בישיבה חרדית. "חברון", לעומת מרכז הרב, נראתה לחיים הרצוג כמקום מודרני הרבה יותר – הן בשל היותה פתוחה יותר מבחינה תרבותית (למשל, הלבוש שם היה הלבוש האופנתי המקובל באירופה באותה תקופה), והן בשל המרחב שהוקצה בה לאקטיביזם ציוני: בהיותו תלמיד ב"חברון" חיים הרצוג, כמו רבים מחבריו לספסל הלימודים, הצטרף ל"הגנה".

הרב קוק חילק את העם באופן מאד חד לשתי קטגוריות: "זרע אדם וזרע בהמה" שבמקום אחר קרויים גם "יהודה ויוסף": הראשונים אחראים לצמיחה הרוחנית בעם המתחדש בארצו בעוד שהאחרונים אחראיים לקדמה החומרית, הארצית. לקבוצה הראשונה הוא כנראה משייך את עצמו וכמה מתלמידיו, ואולי איזה דור היפותטי עתידי של חכמים. לקבוצה השנייה הוא משייך את כל השאר: בין אם מדובר בעוסקים בעמל כפיים ובין אם מדובר במדענים ואנשי רוח. הוא איננו מוצא כל כך מקום לחפיפה בין שתי הקבוצות. השתתפותם של חוג הרב קוק במפעל הציוני התרחשה איפוא ברמה הווירטואלית, המטפיזית, המיסטית או הרוחנית. "מגן ולא ייראה", so to say.

לאור גישה כזאת, מובן מדוע בנו הרב צבי יהודה התנגד, למשל, לישיבות ההסדר וגרס שיש להפריד: ישיבה לחוד וצבא לחוד. אנקדוטה הממחישה את העניין היא האופן בו הרב צבי יהודה תיאר את הרב דב ליאור, מבחירי תלמידיו: "כולו קודש חוץ מחודש" (שאותו בילה בצבא). סיפר לי אחד הרבנים שלי שבהיותו תלמיד בישיבת "מרכז הרב", כשמלחמת ששת הימים עמדה בפתח וכולם חשבו שהקיץ הקץ, הוא ביקש להתגייס לצבא והרב צבי יהודה אסר עליו מכל וכל לעשות זאת: אתה תלמיד חכם, הוא אמר, ומקומך בישיבה. כמה רחוק זה מהדיבורים הנפוצים בציונות הדתית על כך ש"המדים הם קודש" וש"מי שמצחצח את הנעליים דומה לכותב ספר תורה" ושאר פק"לי רעל מצויים.

אנשי הקו אפוא, אינם לומדים בישיבות הסדר אלא בישיבות גבוהות, ומבצעים שירות מקוצר אף יותר מזה של ההסדרניקים: כחצי שנה עד שמונה חודשים. (הערה פנימית ל"מבינים": אינני עוסק כאן במכיניסטים, אלא רק באסליים ואכמ"ל).

היחס של הרב קוק ללימודי חול היה אמביוולנטי משהו. מצד אחד, הוא הכיר בעובדה שללא לימודי חול לא תתרחש התחייה החומרית של העם בארצו. אך מאידך, הוא הרי ראה בכל עיסוק החומרי עיסוק סוג ב', המתאים לאלו שאינם מסוגלים לממש את מהותם הישראלית הייחודית. מה גם שלימודי חול הגיעו (או חזרו) לתוך עם ישראל מהגויים, ולפיכך משוקעים בדיסציפלינות החילוניות מסרים "זרים" שיש לנפותם קודם שמגישים אותם לפני יהודים – שמא האחרונים יורעלו ללא משים ויידבקו ברוח הזרה למהותם הישראלית. מכיוון שניפוי זה לא נעשה עדיין בימיו, ואם הוא ייעשה אי פעם, עליו להיעשות על ידי "זרע אדם" והאחרונים הרי שקועים ברוח ואינם מתעסקים בחומר, מדובר במעגל סגור שאין דרך טבעית, בלתי ניסית, לצאת ממנו. נוח היה לרב קוק למעשה להפקיר את המפעל הציוני לידי החילונים ולקוות לטוב.
אלט-טאב: מעגל הקסמים הזה הוא בערך כמו טומאת מת: כולנו טמאי מתים ולכן אסור לנו לעלות להר הבית. להטהר מטומאה זו ניתן רק על ידי אפר פרה אדומה שאמורה להיות מוקרבת במקדש. אבל אי אפשר לבנות את בית המקדש כל עוד אנו טמאים. ארגו: אין מוצא… שיפט-אלט-טאב.

אבל הרב קוק מצידו הסתייג מאד, עקב הסיבות לעיל, מבתי הספר הדתיים שהיו קיימים בזמנו וששילבו לימודי חול בתוכנית שלהם. על בית הספר תחכמוני (בו למד, אגב, עמוס עוז – קוריוז),  הוא כותב למשל באגרת תרמ"ד (המצוטטת כאן) כך:

איני מוצא מקום של צורך לבאר כי מוסדים (! – ד"פ) כמו ה'תחכמוני', כמה שיהיו מכוונים כדי לעשות סייג לתורה, מפני התפרצות המינות והכפירה – לא על ידם ניבנה לקומם את פליטת ישראל. מקור החיים וההצלה הנצחית יישאר לעולם בבתים הגדולים, שמגדילים בהם אך תורה ויראת שמים. רק מהם יקומו לנו שרי קודש, גדולי תורה, רבי פעלים בעבודה ובמידות תרומיות, כאשר מעולם זאת על ישראל!

אנשי הקו, בעקבות כך, נוטים אפוא יותר ויותר לשלוח את ילדיהם לתלמודי תורה ול"חדרים" שבהם לא לומדים לימודי חול, ואחרי כן לישיבות קטנות במקום לישיבות תיכוניות. ללימוד במוסדות אקדמיים הם נוטים להתנגד הן מהסיבות שצוינו והן בגלל בעיות של צניעות וכפירה מפורשת הקיימים באקדמיה.

ישיבת הר המור התפצלה בזמנו מישיבת מרכז הרב בתואנה ש"הוכנס צלם להיכל". מי שחושב שאנטיוכוס השתלט על הישיבה והכריח את המרכזניקים להשתחוות לזאוס – טועה. מה שקרה באמת היה שהרב אברהם שפירא, שהיה אז ראש הישיבה (ונפטר מאז, זכרו לברכה), שקל את האופציה להסדיר עם מכללות מסויימות כך שלימודי הבחורים בישיבה ייחשבו להם לשעות סמסטריאליות. בסוף הוא דחה את הרעיון. אבל זה לא משנה: את התירוץ לפרישה הוא הספיק לספק – והמתחים היו קיימים הרבה לפני כן…

אז יוצא שאנשי הקו גם בקושי הולכים לצבא, גם לא לומדים לימודי חול – וזה אומר, כמובן, שאין הם יכולים לעבוד בעבודות רגילות – אפילו לא בחינוך במוסדות הדתיים הרשמיים (שם צריך תואר, בכל זאת). מה שנשאר להם לעשות הוא או להישאר בתור אברכים בישיבה או לשמש ברבנות (ואין כמעט משרות פנויות בתחום – בטח לא כאלה שהממסד החרדי הרבני של המדינה ירשה לציונים להתקרב אליהן…), או לעבוד בעבודות מזדמנות ומאולתרות, או לפרוש כליל מתוך הכת הזאת. בקיצור – אין מצבם שונה מזה של החרדים יתר על המידה. נו – חוץ מכך שהם רואים במדינה "ראשית צמיחת גאולתנו". שוין.

אחרי ההתנתקות, חלה תפנית אחת נוספת שקירבה חוגים אלו לחרדים: כמה מרבני הקו – ובראשם הרב טאו בכבודו ובעצמו – הכריזו שהם מצביעים מעתה ואילך לש"ס (עד אז הם הצביעו למפד"ל). זאת לא משום שהם פתאום הפכו את עורם והפכו לספרדים או הכירו ברב עובדיה כגדול הדור. אלא מסיבות יותר פרוזאיות: מהפוליטיקה הם התייאשו כליל, והגיעו למסקנה שהבגידה של מחנה הימין, ובראשו אריאל שרון, בערכיו המסורתיים קשורה לכך שערכים אלו היו שטחיים ולא מעוגנים בתורה. מה שנדרש לעשות עכשיו, לפיכך, הם אומרים, הוא "לחזק את התורה" בעם. ובשביל זה צריך לקיים ישיבות בהם ניתן לגדל תלמידי חכמים. ובשביל זה צריך כסף. ומי יותר טוב בהשגת כסף מאשר ש"ס….

בזמנו, כששירתתי בצבא, שירתה איתי קבוצה נכבדה של תלמידי הר המור. היה זה עבורם שירות מקוצר יותר אפילו מזה שלי: ואני הייתי הסדרניק! הם היו בחורים הרבה יותר מבוגרים מאיתנו (בגיל של המג"ד בערך), כמעט כולם עם משפחות וילדים. אציין שמדובר היה בבחורים אחראיים וחברים טובים שניתן היה לסמוך עליהם בכל צרה שלא תבוא ועם חלקם אני עדיין בקשר. בכל אופן, שוחחתי עם אחד מהם פעם אחד באבט"ש ואמרתי לו: "במה אתם בעצם שונים מהחרדים? איך שהדברים מתפתחים, נראה שבעוד כמה שנים כולכם תלבשו כובעים". אז הוא ענה לי: "באמת לא היה איכפת לי כבר עכשיו ללבוש כובע, אילו היה זה מקובל בציבור שלנו". כך! נבואתי דאז, אגב, לא התגשמה, ומכל מיני סיבות עתה גם נראה לי עתה שלא תתגשם. אבל תשובתו באמת הפתיעה אותי מאד. כי מילא ר' אברום (שפירא), שאמר שהיה מוכן לקנות את עשרת הכובעים הראשונים לתלמידיו אילו היה סבור שזה יגרום לכל השאר ללכת לקנות כובעים – השתייכותו לציונות הדתית הייתה מקרית לחלוטין מלכתחילה – עניין של נישואין עם בת למשפחת הרב קוק ומשרה שהוצעה לו. אומרים שהאלטרנטיבה הייתה ללמד בפוניבז' (!). אבל תלמיד ב"הר המור" שידבר כך?

נראה שעבור אנשי הקו, הציונות הופכת פחות ופחות למשהו הקשור לכנסת, לצבא לממשלה, לחקלאות וכדומה, ויותר ויותר למשהו מיסטי, סטאטי, על זמני, א-היסטורי. פחות משהו שעושים אותו ויותר משהו שלומדים עליו. מדינת ישראל הופכת לאיזה היכל מספרות ההיכלות, או לעולם בהשתלשלות העולמות. ויש להם על מי לסמוך בפרשנות זו: הרב קוק בכבודו ובעצמו, כאמור, דיבר על מדינת ישראל שונה לחלוטין מזו שיש לנו פה עכשיו והרבה לפני שהאחרונה הייתה קיימת.

ממילא, אין מניעה שהם ימשיכו לדבר על "מדינת ישראל" אידאית כזו גם אחרי שהמדינה הארצית כבר לא תתקיים. אם הם ישרדו את חורבן המדינה בתור תנועה דתית, מן הסתם הם יהיו עוד כת חרדית: החב"דניקים לומדים תניא, הגערערים לומדים שפת אמת, וההר-המורניקים לומדים אורות. זה לא אמור להוות בעיה גדולה או חיץ, כשלעצמו.

כבר היו דברים מעולם. על כך – בשבוע הבא.

דוד פילאווין הוא סטודנט.

23 תגובות לפוסט "האם יחגגו את יום העצמאות גם אחרי חורבן המדינה? (חלק ה) / דוד פילאווין"

  1. ינשוף הגיב:

    סליחה על ההטּפלות לזוטות, ובאמת ובתמים שהמעקב שלי אחר סדרת המאמרים הלא פשוטים להבנה היא אדוקה (pun intended), אך הקטנונולוג שבי רוצה להבין האם "מבחירי תלמידיו" הוא אגקורן או שזו שגיאה שאני אוחז בידי?

    http://dagesh.wordpress.com/2011/05/10/%d7%a2%d7%99%d7%9b%d7%9c%d7%95-%d7%9c%d7%9a-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%90%d7%95%d7%98%d7%95-%d7%a2%d7%93-%d7%a8%d7%91%d7%94-%d7%95%d7%a2%d7%93-%d7%a8%d7%91%d7%94-%d7%99%d7%93-%d7%9c%d7%95%d7%97%d7%a6/

  2. ינשוף הגיב:

    ומשסיימתי – 'שכוייח.
    לא בכדי הם נודעו בעבר בכינוי הר המור-דים.

    מצפה כבר למאמר הבא.

  3. דוד פילאווין הגיב:

    אם אתה ינשוף עצים, עליך נאמר "לסטים בלסטיותו וגו'" 🙂

  4. דודו פלמה הגיב:

    מאמר רחב יריעה ומרתק של דוד פילאווין.
    לאחר שצלחתי אותו והגעתי קצר נשימה אל גדתו השניה,
    תהיתי ביני לבין עצמי האם יחגגו את יום העצמאות עוד לפני חורבן המדינה.

    תקופות של חורבן זקוקות למנהיגים של חורבן-
    רבן יוחנן בן זכאי איכה.

  5. Old man הגיב:

    I don't really have much to add, but David feels insecure about his series so I wanted to mention I've been enjoying it and Thamar has not erred in allowing him to post his musings. This last one was a bit of a stretch for me to keep up with, thematically.. but the prior ones actually made sense to me.

  6. ינשוף הגיב:

    אינני הוא, אבל לורד גוגל יודע צפונות סיפר לי דברים שאין הדעת סובלתם. אני שוקל להעלב מההשוואה.
    ובכ"ז, תשובה לשאלתי?

  7. ניר הגיב:

    אומנם אני לא כל כך מכיר את תורת הרב קוק אבל נראה לי שיש במאמר הזה הרבה הגזמות,
    למשל בקשר לתכנית אוגנדה הרב קוק כותב (באגרת בה יצא נגד מאמר של אליעזר בן יהודה) שזה שהמזרחי תומכים בתכנית מראה שגם יהודים טובים ודבקים במסורת יכולים לתמוך בתכנית ואין להאשים אף צד בנטישת המסורת. גם בדברים אחרים נראה לי שתורת הרב קוק מורכבת ואפשר למצוא בדבריו תימוכין למגוון דעות.

  8. דוד פילאווין הגיב:

    זו שאלה לתמר — היא הבלשנית פה 🙂

    [וגוגל לא היה אמור לעזור לך — חשבתי שאתה מישהו שאני מכיר (הר המורניק במיל'!) שיש לו כינוי כזה..]

  9. ינשוף הגיב:

    אם כך, תמר:
    גוגל מצא הופעות של "בכירי תלמידיו" 149 פעמים ואילו "בחירי תלמידיו" 188 פעמים.
    לא בדקתי את איכות המקורות אלא רק ספירה, אבל אין פה מובהקות מספקת. רוצה להיות התשבי במקרה הפרטי הזה?

    ודוד, חיזקת את נטיית הכף לכיוון העלבון. הר המורניק? אני?!
    נתקלתי בעבר בכמה תגובות תחת הכינוי הזה ואאל"ט הן לא הוסיפו שפע חן או שכל.

  10. תמר הגיב:

    בחיר זה מי שנבחר. בכיר הוא מישהו גבוה בדרגה. אני בחרתי להבין את "בחירי תלמידיו" כ"תלמידיו הנבחרים", כלומר המצוינים ביותר, כביטוי לאיכות ולא לדרגה.
    דוד, למה התכוונת?

  11. דוד פילאווין הגיב:

    לתמר: התכוונתי להשתמש בביטוי המקובל 🙂

    זו אידיאומה שלא תהיתי על קנקנו של כל אחד ממרכיביה [והמשפט האחרון לפני הסוגריים הנוכחיים זה מה שאורוול היה קורא לו "מטאפורה גוססת" (והמשפט הקודם לסוגריים הנוכחיים היה מקפיץ את טארסקי וגדל.. אבל המשפט הנוכחי דווקא בסדר. אופס. הוא לא בסדר..) ]

    ולינשוף: תיזהר — הינשוף השני אף הוא קורא מה שהולך כאן..

    ולדודו פלמה: אולי בגלל הריב"זים המרד הזה נכשל מלכתחילה…

    ולאיש הזקן: אתה יודע, מחמאות לעתים יותר גרועות מהכפשות 🙂

  12. דוד פילאווין הגיב:

    ולניר: הגזמות זה טוב. זה מעניין יותר ככה

  13. תמר הגיב:

    דוד: הגדר "מקובל".
    רצית לומר שהוא תלמיד חכם או שהוא טיפס גבוה בסולם הדרגות?

  14. דוד פילאווין הגיב:

    לא יודע — לא ממש חשבתי על זה. גם וגם, אני משער. זה ביטוי שמשתמשים בו. זה דומה במשמעותו ל"תלמיד מובהק" — אחד שיש לו [ולשאר הבכירים/בחירים] מונופול על המורשת של רבו..

    כמובן שיש לו את המונופול הזה בגלל שהוא תלמיד חכם.. אז שוב — אני משער שהכוונה היא גם וגם, או משהו באמצע..

  15. תמר הגיב:

    אני חושבת ש"בחירי" יותר מתאים כאן. גם נראה לי קצת מוזר לדרג תלמידים לפי בכירות. מבכירי משרד החוץ כן. תלמידים מדרגים, אם כבר, לפי איכות, ואז זה מבחירי.

  16. דוד פילאווין הגיב:

    אולי.

    כלומר, כן יש לביטוי הזה משמעות היירארכית —- מי יכול לדבר בשם הרב צביודה וכדומה.

  17. אבינועם הגיב:

    דוד שלום
    ראשית עליי לציין כי נהנתי מהבלוג.
    אך בניגוד למה שאתה קובע לדעתי הרב התיחס לעניין החינוך החוץ תורני בצורה מורכבת וברור שלא החשיב את כל החול כנחות. בודאי שברור שהנשמה צריכה להוביל ולא הגוף החומרי אך הרי כי ללא הגוף אין חיות לנשמה לכן הקביעה החדה שלך אינה במקומה לדעתי. לגבי מערכת החינוך הדתית. באגרות א' בסביבות האיגרות של ק' מעלה ומטה יש כמה איגרות שהרב כותב שברורות מאוד וחדות מאוד בכך שחוסר הפתיחות לחול לא רק שלא ישמר את הדת אלא יגרום להפך העניין מכיוון שלבני התורה לא יהיה איך להתקיים בתור יהודים דתיים ולכן ירגישו שזה או ענייות ודת או חילוניות ושגשוגץ למעשה הרב פתח ישיבה ביפו שבחצרה היה בעל מלאכה מסויים( איני זוכר איזה) וזה לא היה על מנת לקבל שכירות:) אלא כי חשב שיש מקום לחרדים להתקיים בעולם החומר כחרדים ולא להתפקר. לגבי ר' אברום סלח לי על הבוטות אך אם אתה חושב שבמקרה וסתאם צירוף מקרים שהציעו לו מישהי מהחוגים של הרב קוק מראה כי אין לך מושג איך מתנהלים שידוכים אצל החרדים בין אז ובין היום. אמנם גם ר' אברום לא היה קוקיסט אבל בהחלט תמך במדינה וראה בה יישות הלכתית ולפני הקמת המדינה לא בכדי הוא התקרב לצד הזה של המפה.
    ולגבי הר המור אפשר לסכם המאמר שלך במשפט משעשע ששמעתי כפראפראזה לארבע אמות של הלכה. שהר המור תכליתם להתעסק בכלל ישראל אבל בתוך הארבע אמות של הישיבה ולא ס"מ מחוץ לזה.
    שבת שלום

  18. ינשוף הגיב:

    כלומר שתי האפשרויות אפשריות ובמקרה הזה אחת מתאימה יותר.
    מקובל עלי.

    ובאשר לינשוף העצים – להזהר? אני לא מכיר מקרוב תלמידים מהישיבה, אבל על פניו נראה שאעדיף להשמר מחברתם גם לולא האזהרה שלך. מאידך, אם אתה אומר שהוא במיל' אפשר שהרתיעה שלי מפניו תפחת במקצת.

  19. דוד פילאווין הגיב:

    לאבינעם:

    א. לגבי זה שיחסו של הרב קוק היה מורכב יותר מאשר מה שתיארתי כאן: מסכים. לא היית לי כמובן כוונה כאן לברר את השקפתו בעניין בפרטי-פרטים.

    הבאת כמה דוגמאות ליחס חיובי ללימודי החול. אני הבאתי כנגדן כמה דוגמאות ליחס שלילי כלפיהם. והקורא ישפוט.

    ב. לגבי ר' אברום —- מה שאני תיארתי זה מה שקרה.. הציעו לו שתי משרות — האחת ר"ם בפוניבז' והשניה ר"ם במרכז [באותה תקופה גם השידוכים אצל החרדים וגם ההבחנה בין המגזרים הייתה מאד שונה מהיום.. כתבתי על כך גם בפוסט הקודם]. הוא התייעץ עם החזו"א והלה ייעץ לו ללכת על פוניבז' כי במרכז, כך הוא אמר, אין כבוד לתורה. לימים, כשהר המור פרשו, ר' אברום הזכיר את השיחה הזאת עם החזו"א ותהה אם החזו"א חזה ברוה"ק את מה שעתיד להתרחש, או שמא גזר זאת בבחינת "צדיק אומר והקב"ה מקיים"…

    זה שיחסו למדינה היה יותר מורכב ממה שתיארתי בחצי משפט בסוגריים – זה ברור. אבל נדמה לי שברור באותה מידה שהסיפור לעיל מלמד משהו עליו ועל הקשר שלו עם הציונות הדתית..

  20. אבינועם הגיב:

    תגובה ב.
    זה שהוא בחר למרות עצת החזו"א ב"מרכז" היא הנותנת כי לא במקרה השתדך עם אחותו של הרב רענן.
    ברי כי היו לו אופציות אחרות אטרקטיביות לא פחות אך הוא בחר באופציה הציונית למרות שלא היה מעולם קוקיסט.
    איני חושב אין כבוד לתורה במרכז ואיני מכיר מישהו ששמע על כך ושאלתי בשבת כמה חברה שהיו קרובים לרייב אברום והיו בישיבה בזמן שזה קרה.
    מכל מקום המשך להעלות את רשימותיך נהניתי מהשניים האחרונים. ואוסיף כי אחד מתלמידי הרב כהנמן אמר כי הנפת הדגל לא הייתה בעד המדינה אלא כהתרסה לנצרות שגורסת שליהודים לא תוכל להיות תקומה ולדעתו לאחר תש"ח היה עליהם לקפל את הפקלאך ולהודות בטעותם.

  21. […] הקודמים גילינו שיש מצב שימשיכו לחגוג את יום העצמאות גם במחנה החרדי וגם במחנה הדתי-לאומי. היום נגלה שכבר היו דברים מעולם, […]

  22. אבי הגיב:

    תסלח לי דוד, אבל זה הזוי לחלוטין!
    בגור לומדים שפת אמת?! לא מיניה ולא מקצתיה!
    ידוע שבמרכז לומדים יותר שפת אמת מאשר בגור.
    כל השאר – אין טענות…

  23. דוד פילאווין הגיב:

    אבי, זה בערך כמו לכתוב

    "תסלח לי דוד, אבל זה הזוי לחלוטין! מקבים כותבים עם קו"ף?! לא מיניה ולא מקצתיה!
    ידוע שמכבים כותבים עם כ"ף. כל השאר – אין טענות…"

כתיבת תגובה