האם ימשיכו לחגוג את יום העצמאות גם לאחר חורבן המדינה? פרק ו' ואחרון / דוד פילאווין

 בפרקים הקודמים גילינו שיש מצב שימשיכו לחגוג את יום העצמאות גם במחנה החרדי וגם במחנה הדתי-לאומי. היום נגלה שכבר היו דברים מעולם, ויש גם מוסר השכל בסוף.
לקריאת כל הפרקים בסדרה.

בחזון המפורסם בספר דניאל מוזכרות ארבע מלכויות המשעבדות את עם ישראל, שלאחר קִצה של האחרונה בהן אמורה לבוא הגאולה: המלכות החמישית הנצחית. הפרשנות המסורתית מזהה אותן עם בבל, פרס ומדי, יוון, ורומי. אלא שהאימפריה הרומאית הגיעה לקצה כבר מזמן, והגאולה עדיין לא באה. מה עושים? ובכן, לכל קושיה יש תירוץ, כמובן: מפרשים שמלכות רומי עדיין קיימת משום שהתרבות המערבית בכלל והנצרות בפרט (במיוחד הקתולית, שמרכזה ברומא) היא המשך של מלכות רומי.
אז מה יוצא? – שמלכויות בבל, פרס-מדי, ויוון (הכוונה כמובן לאימפריות ההלניסטיות), שמבחינה פוליטית ניתן לראות בהן למעשה המשכים של אותה המדינה רק עם שושלות שהדיחו זו את זו והרחיבו את הגבולות של המדינה שירשו, נחשבות שלוש מלכויות בחשבון הזה, בעוד שרומי נחשבת מלכות אחת הנמשכת עד לימינו עקב איזה בסיס תרבותי משותף לה ולתרבות המערבית העכשווית. אבל אם כבר אז כבר: מבחינות רבות, רומי היא יורשתה התרבותית של יוון. ומדוע לא תיחשבנה אפוא יוון ורומי למלכות אחת? לאלוהים פתרונים. אבן עזרא אמנם הרגיש שמשהו בנרטיב הזה איננו כשורה ורצה לפיכך לזהות את המלכות הרביעית עם מלכות ערב – כלומר עם האימפריה המוסלמית ששלטה אז (לפחות נומינלית) בחצי האי האיברי. ועל כך ענה לו הרמב"ן ש"נפל פחד הישמעאלים עליו", ופרשנותו לא נתקבלה לדורות. ואילו הייתה מתקבלת, זה לא היה עוזר, כי הח'ליף האחרון – שהיה גם הסולטן הטורקי האחרון –  פרש בשנת 1922 והגאולה טרם באה.

כך או כך, נראה שאין בעיה לפרש את כל הדיבורים על ישויות פוליטיות באופן מאד לא מילולי. ממילא, אין בעיה גדולה לפרש כך גם את המושג "מדינת ישראל".

ויש מוטיבציה לעשות כן: בשנת 1942, צבאותיו של רומל צבאו על שערי ארץ ישראל, ותושבי המדינה היהודים חרדו לגורלם. נראה היה שאם יהודים ברחו מהשואה האירופאית לכאן, השואה רדפה אחריהם. גובשה תוכנית יום הדין – "מצדה על הכרמל". ונראה היה שהקיץ הקץ (השתמשתי בביטוי הזה איפשהו לעיל – וזה לא מפליא: כל הזמן מקיץ עלינו הקץ אבל אנחנו עדיין פה, קמים כל פעם לתחיה כמו עוף החול…). הרב הרצוג (שגם כן הזכרתי אותו באותו עֵיל), רצה לעודד את רוח העם והכריז: "מסורת בידינו, בית שלישי לא ייחרב". הוא לא המציא את הרעיון – יש לו תקדימים במקורות. אבל בניסוח הזה האמרה מיוחסת לרב הרצוג דווקא.

מובן שהיישוב היהודי בארץ ישראל דאז היה רחוק מאד מהיות "בית שלישי" – אפילו מדינה לא נראתה עוד באופק, לא כל שכן בית מקדש (שגם היום לא נראה באופק). אבל המטפורה עשתה את שלה, ו"בית שלישי" אכן לא נחרב.

אז לא ייחסו חשיבות יתר לאמירה זו. כפי שאמרתי: לא נהוג, במסורת היהודית, להתייחס ברצינות רבה מדיי לווארטים.

אבל כשהציונות הדתית קמה לתחייה בשנות ה-60, 70, וכשתורת הרב קוק נמשתה מתהום הנשיה, וכשאנשי "גוש אמונים" ודומיהם החלו לתכנן את הגאולה לפרטיה, אז גם נשלפה אִמרה נשכחת זו של הרב הרצוג מהבוידעם ונלקחה ברצינות יתירה. היום, בחוגים מסויימים של הציונות הדתית, מי שיעז להעלות על בדל שפתיו את האפשרות שהמדינה תיחרב, לכופר ייחשב.

מה יקרה אפוא אם וכאשר המדינה, אפעס, תיחרב?

כמובן שהתגובה הטבעית לא תהיה "וואללה, הרב הרצוג טעה – התברר בדיעבד שהאמנו בשטויות".

לאון פסטינגר מתאר בספרו When Prophecy Fails איך כתות מתמודדות עם הפרכות אמפיריות של נבואות מנהיגיהן. התגובה מצד ה"גרעין הקשה" של הכת, במקרים כאלה, היא למצוא תירוץ מדוע הנבואה לא באמת הופרכה.

באותו אופן, כידוע, מתאר קארל פופר בכתביו איך תיאוריות מדעיות הופכות לאמונות מטפיזיות: כשבמקום לזרוק את התיאוריה לפח שעה שהיא הופרכה מוצאים הסברים אד-הוק מדוע תחזיותינו-לאור-התיאוריה לא התגשמו.

במקרה ההיפותטי שאותו אני מתאר, המוצא הקל ביותר היה יכול להיות, כמובן, להגיד: "לא היה זה בית שלישי".

ובאמת – כך כנראה יתייחסו לעניין החרדים: הרי גם עתה, כשהמדינה עודנה עומדת על תִלה, לדידם עם ישראל עדיין נמצא בגלות. מה גם ששום "בית שלישי" במובן המילולי של הביטוי לא נבנה.

זאת ועוד: לדעת חוקרים מסויימים, בר כוכבא, למשל, בעת המרד שלו נגד גזירות אדריאנוס, לא רק שגירש את הרומאים מיהודה לזמן מה וכונן מדינה יהודית, אלא אף בנה מזבח על הר הבית – מזבח שהיה פעיל כל עוד בר כוכבא שלט בירושלים. זאת ועוד, הוא כנראה קיבץ תרומות נדיבות מרחבי הפזורה היהודית בגולה לשם בניית בית מקדש ממשי. ישנן אינדיקציות שהוא הטמין אוצרות אלה איפשהו והשאיר הוראות איך למצוא אותם: לידיעתכם, מחפשי אוצרות מקצועיים וחובבים… 🙂

מה יותר "בית שלישי" מזה? ובכל זאת, המרד נכשל, בר כוזיבא הכזיב והשמיים לא נפלו: האפוקליפסה לא התרחשה והגאולה לא הגיעה.

כמובן שההסבר שייתן לכך דתי מצוי יהיה: "לא היה זה בית שלישי". זאת למרות שלכאורה מדובר בבית שלישי הרבה יותר מילולי מאשר מדינת ישראל הנוכחית.

אבל קשה יותר יהיה לציוני דתי מצוי לומר זאת במקרה ההיפותטי שאותו אני מתאר: הרי הרב הרצוג קרא בשם "בית שלישי" למשהו הרבה פחות "בית שלישי" אפילו מאשר מדינת ישראל. אם המיעוט היהודי בארץ ישראל תחת השלטון הבריטי היה "בית שלישי", קל וחומר מדינת ישראל.

יותר קל אפוא יהיה לומר שבית שלישי אף פעם לא נחרב ועדיין על תִלו עומד. קרי: שמדינת ישראל עדיין קיימת.

את זאת זה קל יהיה לעשות: למשל, לדעת רוב פוסקי ההלכה, במשך הדורות הרבים שחלפו מאז חורבן הבית הממשי עדיין חלה על הר הבית קדושת המקדש (ולכן אסור לנו לעלות להר בעודנו טמאים). אם כיפת הסלע יכולה להיחשב בית מקדש לעד, אז ארץ ישראל – אפילו חרבה – לא כל שכן.

יתר על כן, הנסיבות שבהן אמר הרב הרצוג מה שאמר מקילות על פרשנות כזו: כמו שהרב קוק דיבר על "מדינת ישראל" טרם המדינה הנקראת כן עוד נוסדה, כך הרב הרצוג דיבר על בית שלישי לפני קום המדינה, וממילא, אין אנו אמורים לצפות שאמיתות דבריו תהיה תלויה בהמשך התקיימותה של המדינה הנוכחית, הארצית.

מה יהיה איפוא על יום העצמאות?

כבר עתה בחוגים ה"ממלכתיים" יותר של הציונות הדתית (אלו שרואים במדינה את יסוד כסא ה' בעולם וכל זה) יום העצמאות מקבל מאפיינים של טקס דתי: תקיעה בשופר, אמירת הלל, קריאה מיוחדת בתורה והפטרה מיוחדת הבאה בעקבותיה, אמירת "פסוקי דזמרא" (חלק מתפילת שחרית) של יום טוב במקום של יום חול, וכדומה.

יצא לי להיות נוכח בטקסי יום עצמאות רבים של הציבור הדתי שבהם בסוף הטקס הושר ההמנון – המנגינה הייתה המנגינה הרגילה של "התקווה" אבל המילים היו מילות מזמור התהילים "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". לפי מה שהסבירו לי, מה שקרה הוא שפעם, באיזו וועידה ציונית נשכחת כלשהי בפולין מישהו הציע לאמץ את פרק התהילים הזה בתור ההמנון הרשמי של התנועה הציונית. הרעיון נדחה, אבל מאז יש דתיים מסויימים שמרגישים ש"גנבו להם" את ההמנון ומנסים "להחזיר עטרה ליושנה" ולהחליף  את "התקווה" ב"שיר המעלות". שיהיה.

נראה לי שהתופעה מתגברת ככל שמתגברת התופעה הקודמת שדובר בה: ה"מטפיזיקציה" של המדינה.

אם המגמה תימשך, לא תיהיה מניעה מיוחדת, אחרי חורבן המדינה, לבצע את הטקס הקבלי הקדוש הזה של שירת "שיר המעלות" בניגון "התקווה" ב-ה' באייר שבכל שנה —- טקס שנועד לתקן את העולמות העליונים בכלל, ואת ספירת "מלכות", הקרויה גם "מדינת ישראל" בפרט….

בנוסף למטפיזיקציה האופיינית ליהדות, שדובר בה כבר, יש תכונה בולטת נוספת אצל יהודים: הרמוניזציה של העבר.

בכל דור נתון, המחלוקות בין חכמים יכולות להיות קשות ומרות ועויינות. ויכולות אף לגלוש להאשמות הדדיות בכפירה ובחטאים ואף לשריפת ספרים.

אבל בכל דור נתון, כמשסתכלים רטרוספקטיבית על מחלוקות העבר, נוטים לתאר אותן בתור "מחלוקות לשם שמיים" ידידותיות ביסודן, שבהן אף צד לא באמת טעה: "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" (תלמוד בבלי, מסכת "עירובין", דף י"ג עמוד ב') "קנאת סופרים תרבה חוכמה" (תלמוד בבלי, מסכת "בבא בתרא", דף כ"א, עמוד א') ועוד כהנה וכהנה אמרות שפר.

בעוד שהרשב"א האשים את הרמב"ם בכפירה ופקד לשרוף ספריו, היום כתבי שני המחברים נלמדים באותם בתי מדרשות זה לצד זה ומתייחסים לדברי שניהם בחרדת קודש.

רבים מכירים את המשנה (מסכת "יבמות", פרק א', משנה ד') האומרת: "אף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירין, אלו פוסלין ואלו מכשירין – לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי".

אבל מעטים יותר מכירים את הקטע הבא מתוך התלמוד הירושלמי (מסכת "שבת", פרק א' הלכה ד'): "אותו היום (שבו נגזרו "שמונה עשר דברים" – הלכות שלדעת חוקרים מסויימים סימנו את תחילתו של המרד הגדול, ד.פ.) היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל … תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל".

כך בערך קרה גם למורשת החשמונאים בזכרון הקולקטיבי היהודי.

הרמב"ן, שאותו ציטטתי באחד הפוסטים הקודמים, לפני שהוא ניגש להאשים את המכבים בחטאים שונים, נזהר להתנצל (פירוש הרמב"ן על בראשית, פרק מ"ט, פסוק י'): "…כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל, ואף על פי כן…".

כבר בתקופת הגאונים, מחבר תפילת "על הניסים", בניגוד למקורות היהודיים המוקדמים יותר, בהחלט מפרט את פועלם של החשמונאים – אפילו פותח את התפילה באזכור שמם וייחוסם – ואילו דווקא את נס פך השמן משמיט כליל (דגשים שלי):

בִּימֵי מַתִּתְיָהו בֶן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמוֹנָאִי וּבָנָיו .. מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ

כשהמחלוקת שוככת, זוכרים רק את הטוב, ושושלת שנזקף לחובתה הרג שיטתי של חכמי התורה פתאום הופכת ל"עוסקי תורתך".

גם הרמב"ם, שהיה בקיא גם ב"ספרות חיצונית", בנוסף לזו התורנית, וכידוע שואב את תורתו הן משם והן משם,  מזכיר זה לצד זה, משל נשאבו מאותו מקור, הן את נס פך השמן ואת את התקומה המדינית ואת ייסוד ממלכת החשמונאים. בניגוד לרמב"ן, הוא אף איננו רואה במאורע האחרון שום בעיה אלא להיפך – סיבה למסיבה.

מתוך משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות מגילה וחנוכה, פרק ג':

א  בבית שני כשמלכו יוון, גזרו גזירות על ישראל (..) עד שריחם עליהם אלוהי אבותינו, והושיעם מידם.  וגברו בני חשמונאי הכוהנים הגדולים, והרגום והושיעו ישראל מידם; והעמידו מלך מן הכוהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה–עד החורבן השני.

ב  וכשגברו ישראל על אויביהם ואיבדום, בחמישה ועשרים בחודש כסליו היה.  ונכנסו להיכל, ולא מצאו שמן טהור אלא פך אחד; ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד, והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים–עד שכתשו זיתים  והוציאו שמן טהור.

ג  ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור, שיהיו שמונת הימים האלו שתחילתן מלילי חמישה ועשרים בכסליו, ימי שמחה והלל; ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים, בכל לילה ולילה משמונת הלילות (…)

ניתן לפיכך לקוות שאלף שנה אחרי חורבן מדינת ישראל, כשיתקיים בנו "גַּם אַהֲבָתָם גַּם שִׂנְאָתָם גַּם קִנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה וְחֵלֶק אֵין לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם בְּכֹל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת, פרק ט' פסוק ו'), היהודים יפסיקו לריב בינם לבין עצמם לגבי מעמדה ההלכתי, התיאולוגי והאידיאולוגי של המדינה המסכנה הזאת וייזכרו בערגה בימים אלה, שבהם אנו חיים עתה, וישאלו את עצמם "איה אותה ארץ" שהייתה ואיננה. ואולי הבנה זו, ראוי לה שתגרום גם לנו, כבר עתה, להעריך את מה שיש, במקום להתלונן.

דוד פילאווין הוא סטודנט.

במהלך הסדרה פיזר דוד רמזים לאפשרויות לסדרות נוספות. בא לכם? באיזה נושא מהנושאים שנרמזו?

כתיבת תגובה