מסע בזמן לפועל הישראלי / נורית דקל

לפני שבוע וחצי, בסוף ההרצאה של גלעד צוקרמן בגלריה אורחא בגדרה, הוא נתן לד"ר נורית דקל כמה דקות לספר על המחקר שלה. בסוף ישר ביקשתי ממנה פוסט אורח. לפני שאתם מתחילים לקרוא: ההבחנה של נורית בין עברית וישראלית אינה אותה הבחנה של צוקרמן. היא קוראת לשפה הספרותית שלנו (זו המקפידה על חוקי האקדמיה) עברית – ולמדוברת, שיש לה חוקים משלה – ישראלית (בניגוד לצוקרמן, שקורא לשתיהן ישראלית, בניגוד לעברית שהיא לשון המקרא).

כתושבי מדינת ישראל, כולנו התחנכנו במסגרת אותה מערכת חינוך, וכולנו למדנו שהפעלים שאנחנו משתמשים בהם מציינים שלושה זמנים: עבר, הווה ועתיד. את התורה הזאת אנחנו נושאים איתנו הלאה, כאילו הייתה משהו מקודש, בלי בכלל לחשוב פעמיים. מעין סוג של אקסיומה. ככל שהתבגרתי הבנתי שהשימושים היומיומיים שלנו בפעלים אינם תואמים את ההגדרה הזאת. הסתקרנתי. מאותו רגע החלטתי שאני יוצאת למסע בזמן לתוך הפועל הישראלי, כלומר, אני מנסה להבין איך באמת אנחנו משתמשים במערכת הפועל שלנו. כך נולד המחקר שלי, שהפך כמה שנים מאוחר יותר לעבודת הדוקטור שלי.

כבלשנית, אני יודעת ששפה היא מערכת מסודרת של חוקים המשותפים לכל דובריה, ושימושי הלשון בכל שפה אינם מקריים. לכן, כששמעתי ישראלים, דוברים ילידיים של ישראלית, אומרים: "מחר אנחנו נוסעים לירושלים" או "אתמול אני יושבת לי בכיסא", היה לי ברור ש"נוסעים" ו"יושבת" אינם מציינים זמן הווה, כפי שאנחנו רגילים לחשוב. הרגשתי שמשהו לקוי במערכת ה"זמנים" הזאת שמלווה אותנו לאורך חיינו. לקוי מאוד. הרגשה זו התחזקה עוד יותר, כאשר שמעתי אמירות כמו: "ביי, הלכתי" (אבל אני עדיין כאן) או "תתקשרי שיצאת" (אבל את עדיין שם) – לכאורה צורות "עבר", אלא שאנחנו, הדוברים, משתמשים בהן כדי להתייחס לאירועים עתידיים.

זו הייתה הנקודה שבה התחלתי לאסוף מן השיחות ששמעתי את כל הפעלים שייצרו דוברי ישראלית ילידיים בתוך ההקשרים שלהם. כך התאספו אצלי בקובץ מעט יותר מששת אלפים פעלים, שנאמרו על ידי כחמישים דוברים משכבות אוכלוסייה שונות במשך דקות ארוכות של שיחות ספונטניות. את הפעלים האלה סיווגתי לפי השימושים שלהם בהתאם להגדרות בלשניות קיימות. רוב הפעלים, ליתר דיוק כ- 92% מהם, לא ציינו בכלל זמן.

אם כך, מה כן מציינים הפעלים בישראלית? לפעלים בישראלית יש שלושה שימושים (הסברים בהמשך), וקיימת ביניהם היררכיה ברורה. השימוש העיקרי והמרכזי בפעלים בישראלית הוא אספקטואלי, כלומר, פעלים שמציינים אספקט כלשהו. השימוש השני בהיררכיה הוא מודאלי, כלומר, פעלים שמציינים מודוס. השימוש השלישי הוא ה- 8% הנותרים; אלה הם פעלים שבאמת מציינים זמן.

מהו אספקט?

אספקט הוא דרך ההסתכלות של הדובר על הפעולה או ההתייחסות שלו אליה. קיימים מספר סוגים של מערכות אספקטואליות בשפות העולם, הנפוצה שבהן היא מערכת המחולקת לאספקט פרפקטיבי (מושלם) ולאספקט אימפרפקטיבי (בלתי מושלם). והמשמעות? אספקט פרפקטיבי הוא התייחסותו של הדובר לפעולה שהוא מתאר כפעולה שְׁלֵמָה מנקודת מבט חיצונית; הדובר אינו "נכנס" לתוך הפעולה, ואינו מפרק אותה לרכיבי תוכן בזמן הדיבור. מכאן תוכלו בוודאי לנחש שאספקט אימפרפקטיבי הוא בדיוק ההיפך: התייחסותו של הדובר לפרטי הפעולה שהוא מתאר מנקודת מבט פנימית; הדובר כאילו "נכנס" לתוך הפעולה, והוא מפרק אותה לרכיבי תוכן. כך הוא מתאר בדרך דקדוקית את תכונותיה של הפעולה, כגון: הַמֶּשֶׁך שלה, החזרתיות שלה ותכונות דומות אחרות. בשפות אספקטואליות האספקטים מתבטאים בדרך מורפולוגית, באמצעות צורן במערכת הפועל; הם מהווים רכיב מורפו-סמנטי במערכת, כלומר, חלק מורפולוגי קבוע המבטא משמעות ספציפית קבועה.

למשל, מערכת הפועל בעברית המקראית היא מערכת אספקטואלית, המבוססת על חלוקה לאספקט פרפקטיבי (צורות ה"עבר") ולאספקט אימפרפקטיבי (צורות ה"עתיד"). כך גם בערבית הסטנדרטית. במערכת הפועל הישראלית האספקטים הם אותם אספקטים, אבל החלוקה המורפולוגית שונה: צורות ה"עבר" מביעות אספקט פרפקטיבי, וצורות הבינוני או ה"הווה" מביעות אספקט אימפרפקטיבי.

אספקטים אינם תלויי זמן, ולכן ניתן להשתמש באספקטים כדי לציין פעולות בכל זמן שהוא. זוהי הסיבה שדוברי ישראלית יכולים להשתמש בצורות הבינוני כדי להביע פעולות גם בעבר וגם בעתיד (להזכירכם: "מחר אנחנו נוסעים", "אתמול אני יושבת" וכו'). זוהי גם הסיבה שהם יכולים להשתמש בצורות "עבר" כדי לבטא פעולות עתידיות ("ביי, הלכתי" וכו'). כ- 67% מן הפעלים במחקר שלי הביעו אספקט.

מודאליות ומודוס

מודאליות היא הבעת עמדה של הדובר. למשל, פעלים כמו "רוצה" או "מרגיש" הם פעלים בעלי משמעות מודאלית, כי הם מבטאים רצון או הרגשה של הדובר כלפי האירוע. מודוס הוא הבעה של המודאליות הזאת באמצעות צורן או מבנה. בפעלים כמו "רוצה" ו"מרגיש", המשמעות המודאלית היא לקסיקלית, ומקורה בשורש, כי היא נמצאת לכל אורך הנטייה שלו; גם המילים "רצון" ו"הרגשה" הן בעלות משמעות מודאלית, והן אינן פעלים. אבל אם נשתמש במבנים של צורות ה"עתיד" (בכל הבניינים), נקבל תמיד משמעות מודאלית, גם אם לשורש אין משמעות כזאת. זהו המודוס. לכן, הצורות שאנו רגילים לקרוא להן "עתיד" הן בעצם צורות שמציינות מודוס. דוברי הישראלית משתמשים בצורות "עתיד" כאלה, גם כדי ליצור מילים בעלות משמעות מודאלית שאינן נושאות משמעות של פועל, למשל: "תתחדשי" (ברכה), "תיזהר" (אזהרה) או "תירגע / תרגיע" (בקשה). כ- 25% מן הפעלים במחקר שלי הביעו מודוס.

מהו זמן בַּלָּשׁוֹן?

זמן בלשון (נקרא גם "זמן דקדוקי") הוא תכונה מורפו-סמנטית; בשפות שמחולקות חלוקה של זמן, ניתן לדעת מהו הזמן של הפעולה מתוך הצורה הפועלית עצמה, ולא ניתן להשתמש באותה צורה כדי להביע זמנים אחרים. כך באנגלית, למשל: הצורן –ed מציין עבר, ולא נוכל להשתמש בו לציין שום זמן אחר. כפי שציינתי, פעלים בישראלית אינם מציינים זמן, כי ניתן להשתמש בפעלים ב"עבר" כדי לבטא פעולות בזמן שאינו עבר, בפעלים ב"הווה" כדי לבטא פעולות בזמן שאינו הווה, ובפעלים ב"עתיד"  כדי לבטא פעולות בזמן שאינו עתיד. אבל יש צורה אחת שכן מציינת זמן במערכת הפועל הישראלית, והיא מהווה כ- 8% מן הפעלים שבהם אנו משתמשים בדיבור הספונטני: צורות פועליות המציינות זמן הן צורות נטייה של השורש היה בבניין קל בלבד (כלומר, "נהיה" בבניין נפעל כבר עובד לפי ההיגיון של שאר הצורות הפועליות והוא מציין אספקט, לא זמן). כשאנו משתמשים בצורות כמו "הייתי" – אנחנו באמת יודעים מה הזמן שבו קרה האירוע – זמן עבר.

אז איך אנחנו מביעים זמן?

פשוט מאוד: אנחנו משתמשים בביטויי זמן. "אתמול", "מחר", "לפני שנה", "בעוד יומיים" ואחרים – כל אלה מביעים זמן. לכן כשיש ביטוי זמן כזה בסביבת הדיבור, נדמה לנו שהפועל הוא בזמן עבר או בזמן עתיד, אבל בעצם מה שנותן לנו את המידע של הזמן הוא ביטוי הזמן הלקסיקלי, ולא הפועל. פעלים שאין בסביבה שלהם ביטויי זמן תמיד מביעים אספקט או מודוס, ואין להם אף פעם משמעות של עבר או של עתיד.

ועוד דבר: כשאנחנו מדברים, אנחנו משתמשים בערבוביה בצורות פועל שונות. זה דבר שלא ניתן לעשות אותו, אם השפה היא שפה של זמן. בשפה של זמן, כל צורות הפועל שמתארות את אותו אירוע יהיו זהות, ויתארו את זמן האירוע.

ויש גם תוצרי לוואי למחקר…

תוך כדי מחקר, גיליתי "על הדרך" עוד כמה דברים. הנה החשובים שבהם:

צורות ציווי

כדי להביע ציווי בישראלית, משתמשים בצורות ה"עתיד". חלק מצורות הציווי זהה לצורות ה"עתיד" (למשל "תתלבשי" או "תאמינו לי"), וחלקן נגזר מצורות ה"עתיד" על ידי פעולה פשוטה של השמטת ההברה הראשונה של צורת העתיד (למשל "פְתֶחִי את הדלת" – ב- פ' רפה – או "כַּנְסוּ פנימה"). צורות כמו "לך", "בואו", "קחי", נוצרות בדיוק באותה הדרך של השמטת ההברה הראשונה של "תלך", "תבואו", "תקחי", בהתאמה. הן לא "שרידים" של צורות עתיקות שנשארו בשפה. הן פשוט תוצאה זהה של חוק אחר.

צורות סביל

אין כאלה בישראלית. ישראלים לא מייצרים בדיבור ספונטני צורות פועל סבילות. ישראלים משכילים יכולים לייצר צורות כאלה בדיבור רשמי מתוכנן או חצי-מתוכנן, אבל לא בדיבור ספונטני. מן הבניינים הסבילים יש לנו בישראלית רק צורות בינוני, והן כולן משמשות לתצורת שמות בלבד: שמות עצם או שמות תואר. אני מתייחסת אליהן כאל משקלי שם, לא כחלק ממערכת הפועל.

פעלים משורשרים

ב"פעלים משורשרים" הכוונה היא לא לצירופי פועל, אלא לשרשור של שני פעלים או יותר, כל אחד בעל נטייה עצמאית, בלי שום דבר שחוצץ ביניהם. ישראלים מייצרים בדיבור צורות כמו "יושב חושב" או "עומדת בוחרת", ויש למבנים האלה משמעויות אספקטואליות ומודאליות קבועות. הכוונה היא לא למבנים כמו "יודע לשיר" או "חשב ללכת", כי החלק השני של מבנים כאלה (צורת המקור) הוא לא בעל נטייה עצמאית, הוא קבוע. הכוונה היא גם לא למבנים כמו "עמד וניגן" או "ישב וחשב", כי אלה מכילים ו' חוצצת בין שני הפעלים, ולכן כל אחד מן הפעלים במבנה זה הוא בעל משמעות עצמאית.

שילוב של שני אלמנטים

במערכת הפועל הישראלית יש רק מבנה אחד שיכול להביע משמעות כפולה: עבר הרגלי. המבנה של היה+פועל בבינוני הוא בעל משמעות כפולה: גם זמן (עבר, שבא מתוך הפועל היה) וגם אספקט (אימפרפקטיבי, במבנה הזה תמיד הרגלי, שבא מתוך צורת הבינוני). למשל: "היא הייתה עוברת בשביל" או "הייתי הולך". אותו המבנה בדיוק, דרך אגב, משמש גם להבעת מודוס: "הייתי נוסעת, אם היה לי כרטיס". באופן מפתיע, התפקיד הכפול של המבנה הספציפי הזה נפוץ גם בהרבה שפות אחרות.

נורית דקל היא חוקרת בכירה במרכז לחקר שפה ותקשורת באוניברסיטת אמסטרדם בהולנד ובלשנית ראשית בחברת NSC – תקשורת בדיבור טבעי – המייצרת פתרונות מתקדמים לזיהוי דיבור.
וחוץ מזה היא מגדרה, שזה תמיד כיף לגלות. 

לקריאת המחקר המלא.

לעמוד הספר it's about time באמזון (אותו מחקר, משופץ ומשופצר).

 

11 תגובות לפוסט "מסע בזמן לפועל הישראלי / נורית דקל"

  1. עומר הגיב:

    מרתק ומאיר עיניים. תודה.

  2. רוני הגיב:

    מעניין.
    כמה שאלות:
    1) אין סביל? ומה עם "החלון נשבר"?
    2) "היה" תמיד מבטא זמן? ומה עם "ביי, הייתי כאן" (ועדיין כאן)?
    3) האם ההבדל בין צורות הפועל במשפטים "אתמול הוא הלך הביתה" ו"מחר הוא ילך הביתה" יכול להיות מוסבר באמצעות הבדלי אספקט?
    4) מה זה "יושב חושב"? לא נראה לי ששמעתי כזה דבר.

  3. אילן, בדחילו ורחימו, בלשן הגיב:

    ע נ ק י ת

    למה למה ברחה לנו ככה להולנד. נורית, תחזרי!
    ורגע, מה זה "היא מגדרה", במקור? או רק גרה שם תקופה? כי אם במקור, לא ידעתי!!!

    טוב את מה שהיה לי להגיב הגבתי לעיל, דרך פייסבוק. אולי הייתי צריך לעשות את זה דווקא פה למטה.

  4. Nurit Dekel הגיב:

    כמה תשובות –
    לאורי –
    אין ספק שאתה תוצר מעולה של שטיפת המוח שאנחנו עוברים בבתי הספר בארץ…
    גם אני התווכחתי עם התיאוריה, עד שקיבלתי את הסטטיסטיקה; עם זה היה לי קצת יותר קשה להתווכח. כשאתה אומר "נסעתי לעבודה", זה ממש לא ברור שזה בעבר; אני מוכנה לחתום שאיפשהוא בסביבת הדיבור המיידית של זה, מופיע משהו אחר שמקשר אותו לעבר, ולכן אתה מבין אותו כך. זה לא בא מהפועל, בוודאות. לגבי "אני אסע לחופשה בהרים" – בדרך כלל יאמרו דווקא "אני נוסע לחופשה בהרים", והצורה של "אסע" תשמש רק בנסיבות מסוימות, מודאליות.
    לידיעתך – צורות בינוני לא משמשות כהווה אף פעם…

    לאילן:
    קודם כל – טוב לשמוע ממך. 🙂
    תודה על ההסברים שנתת לאורי. אין על הבלשנים של גדרה…
    דבר אחד קטן – היו לי בקורפוס כמה צורות כמו: "… ומחר כשבאתי"… לכן אני לא יכולה לומר שיש מגבלה על איזה ביטוי זמן הולך עם איזו צורת פועל, עד שזה ייבדק סטטיסטית מה יכול ללכת עם מה. דרך אגב, באופן מפתיע, ביטויים כאלה היו תוצרים של אנשים משכילים דווקא.
    לרוני:
    1. "החלון נשבר" זה לא סביל, זה מה שנקרא "middle voice" – החלון לא נשבר כי מישהו שבר אותו, אלא מסיבות אחרות, כמו למשל מהרוח החזקה. כאלה דוגמאות יש, אם כי לא הרבה. סביל ממש – כזה שיש לו עושה פעולה ומקבל פעולה מובהקים – אין.
    2. צורות כאלה הן באמת שימוש פרפקטיבי בתוך מבנה של זמן. כרגע, בתוך אוכלוסייה מייצגת, הכמות של ביטויים כאלה היא זניחה, כי זה קורה רק בתנאים מסוימים. זה מבנה מאוד מוגדר ומאוד מוגבל. המחקר שלי היה סטטיסטי, ומבחינה סטטיסטית הכמות של ביטויים כאלה שואפת לאפס. אני לא יכולה על סמך ביטוי אחד לעשות הכללה לכל השפה, זה חייב להיות במסגרת הסטטיסטיקה הכללית. מבחינתי זה עדיין לא חלק מן השפה, אלא משהו סגנוני. מאוד יכול להיות שבעתיד זה ייכנס כחלק אינטגרלי של השפה, אבל זה יקרה רק כשנשמע את זה הרבה פעמים בהקשרים שונים ומאזרחים רבים.
    3. בהחלט כן. מה שנותן את הזמן במשפטים האלה הוא ביטוי הזמן, לא הפועל. את המשפט "הוא הלך הבייתה" (בלי "אתמול"), אפשר "לשתול" בתוך הקשר אחר, והוא יקבל משמעות אחרת. משפט כמו "מחר הוא הולך הבייתה" גם אפשרי, ואפילו נפוץ, ובכל זאת יש הבדל במשמעות בינו ובין המשפט השני שהצגת. ההבדל הוא בין אספקט ומודוס, ולא הבדל בזמן. שניהם כנראה יקרו בעתיד הקרוב, אבל יש הבדל בדרך שהדובר מתייחס אליהם.
    4. מסתבר שיש צירופים כאלה, ולא מעט. זה יותר נפוץ מ-"ביי, הייתי כאן"… אנחנו מקבלים את הדיבור כמובן מאליו, ולא שמים לב לדברים נפוצים למדי…

  5. ינשוף הגיב:

    אנחנו קראנו לפעלים בפקודה הצה"לית הקלישאתית "30 שניות הייתם פה, נגעתם בגדר וחזרתם" – עתיד פרפקטי.
    אחד מיצירי הצה"לית המושרשים ביותר בישראלית, מלבד המצאת נטיית זמן חדשה, הוא הריבוי הכפול שהולך וקונה לו חזקה בשפה המדוברת, ולא רק בה, וממש לאחרונה התייחס לנושא רוביק רוזנטל ברשומה ביומן הרשת שלו: http://blog.ravmilim.co.il/2012/01/19/multiplicity/

    ולי, באופן אישי, חורה אובדן צורת הציווי ההולך ופושה כנגע הצרעת. ניחא, תארן לא יכול להרשות לעצמו להפוך לטהרן (כן, תמר, אני יודע שאת חולקת על דעתי זו).

  6. רוני הגיב:

    נורית תודה על תשובותייך. לא את הכול הבנתי.
    מצרף כמה שאלות, אם יצא לך להיכנס לכאן שוב:
    1) הערה: מפתיע לשמוע שסביל אינו נפוץ בדיבור. כי בכתב (לא רק בספרות אלא גם בעיתונות) הוא נפוץ ביותר.
    3) נכון שהזמן במשפטים האלה ("הוא הלך אתמול" "הוא ילך מחר") מסומן על ידי "אתמול" ו"מחר", השאלה היא מה הסיבה להבדל בין צורות הפועל במשפטים אלה, בוודאי שזה אינו הבדל בין פרפקיטיב לאימפרפקטיב, כי בשני המקרים לא מפרקים את הפעולה לרכיבי תוכן. אז מה הסיבה להבדל? זה איזשהו הבדל מודאלי בין ממשי לפוטנציאלי?
    4) לא זוכר ששמעתי "יושב חושב" מה המשמעות של זה בכלל? (אני כן מכיר ומבין את "בוא תעזור לי", אבל זה כבר משהו אחר).

  7. Nurit Dekel הגיב:

    רוני:
    3. ההבדל הוא בין פרפקטיבי למודאלי, לכן אין פירוק לרכיבי תוכן; פירוק לרכיבי תוכן קורה רק באספקט האימפרפקטיבי. לא חייב להיות הבדל בצורות הפועל, הכל תלוי בהקשר ובהתייחסות של הדובר לפעולות הללו, ר' דוגמאות שנתתי בבינוני – שם ההבדל הוא באמת רק בביטויי הזמן. כאן יש ראייה פרפקטיבית / מודאלית של הדובר את הפעולה, ולכן השימוש הוא בצורות "הלך" ו-"ילך" בהתאמה. כפי שאילן הסביר, הרבה פעמים יש שימוש בפעולות פרפקטיביות לציון דברים שקרו בעבר, מעצם היותן "גמורות". לכן ברוב המקרים תשמע צורות פרפקטיביות עם ביטויי זמן בעבר, אבל זה בהחלט לא חובה, ויש גם מקרים של שימוש בצורות פרפקטיביות עם ביטויי זמן בעתיד ובצורות מודאליות עם ביטויי זמן בעבר.
    4. המבנה של "יושב חושב" (בינוני X2) ציין מֶשֶך, כלומר אספקט דורטיבי (שהוא תת-סוג של אספקט אימפרפקטיבי); המבנה של "בוא תעזור" ציין ציווי (מודוס דירקטיבי) מיידי, בניגוד ל "תעזור" עצמאי.

  8. רוני הגיב:

    תודה על התשובות, נורית. מעניין מאוד.

  9. […] אותי תלמידיי: בשביל מה זה טוב ללמוד זמ"א-למה (זמן-מודוס-אספקט ולמה השתמשו דווקא בזמ"א […]

  10. אלעד הגיב:

    מעניין, תודה!
    הערה לצורת הציווי – אני חושב שמבחינה דיאכרונית, הצורות "לך", "בוא", "קח" וכו' הן שגרמו לאנלוגיה שיצרה את החוק של גזירת הציווי באמצעות מחיקת ההברה הראשונה של צורת העבר, ואינן תוצר של החוק הזה.

  11. תמר הגיב:

    זה ההבדל בין הסבר סינכרוני לדיאכרוני. מבחינה דיאכרונית, הציווי היה ראשון, הצורה הכי "נקייה" של הפועל (ברוב השפות, אגב), העתיד נוצר על ידי הוספת תחיליות לצורה הזאת.
    הדובר לא חושב דיאכרונית, הוא חושב סינכרונית. מבחינתו, ציווי זה עתיד בלי תחיליות.
    למה הדבר דומה? בעברית, צורות הנקבה ב-ת היו ראשונות, ובסוף מילה הייתה שחיקה וה-ת' הפכה ל-ה'. במקומות שאינם סוף מילה (לפני סיומת או בצירופי סמיכות), ה-ת' נשארה. מבחינת דובר העברית, שחושב סינכרונית, ה' בסוף מילה הופכת ל-ת' בסמיכות ולפני סיומות שייכות, וכך נוצרות צורות משעשעות כמו "קארמתי" מהמילה "קארמה", שבסנסקריט בכלל הייתה karman וה-נ' נפלה כשלא הייתה אחריה סיומת.

כתיבת תגובה