איך הגעתי לאיראן?
קודם כול אני בלשנית. כבר בילדותי התחלתי להתעניין בשפות, ועדיף כאלה שאף אחד לא מדבר. בחופש הגדול בין כיתה ז’ ל-ח’ למדתי סינית בנוער שוחר מדע (ומאז בגדרה אומרים “הבת של גינדין יודעת סינית”), בתיכון למדתי צרפתית, ובצבא ערבית (ופוֹרְטְרַן, אבל את זה לא אהבתי).

אני הפרסייה היחידה במשפחתי. הוריי ואחותי אשכנזים כשרים.

ההתעניינות באיראן החלה בתיכון, כשהכרתי נערה שעלתה מאיראן בגיל 14. אותה תחקרתי בעיקר על איך זה להיות במלחמה. בצבא, בכל זמן שלא הייתי חייבת לבצע את התפקיד שהוכשרתי אליו (ההכשרה כללה לימוד ערבית 18 שעות ביממה), הלכתי לפרסים. למדתי את השפה עד רמת תרגום ואת הבישול עד רמת אירוח.

באוניברסיטה העברית שילבתי את משיכתי לאיראן עם אהבתי לשפות מתות, וכבר בראיון הקבלה לחוג לבלשנות (סף הקבלה נמוך מאוד בגלל הביקוש, ולכן צריך לוודא שאף מועמד לא חושב שהוא עומד להיות בלש) הצהרתי שאני כאן כדי ללמוד פרסית עתיקה אצל פרופ’ שאול שקד, לימים חתן פרס ישראל לבלשנות.

בפורים תשנ”ח (1998) הרציתי לראשונה על מגילת אסתר מזווית איראניסטית, לאחר שנתיים שבהן ארגנתי הרצאות בנושא מפי פרופ’ שקד. מאז אני נותנת את ההרצאה הזאת מספר פעמים בכל שנה, ומעולם לא היו שתי הרצאות זהות. בכל הרצאה אני גם לומדת דברים חדשים מהקהל, וממשיכה ללמוד ולהתחדש גם בין ההרצאות. בזכות הרצאה במכללת עלמא בפורים תשס”ה (2005) הוזמנתי להתראיין בתוכנית “לונדון את קירשנבאום”, ובעקבות התוכנית הגיע ביקוש להרצאות לימות השנה. כך נולדו “אשמדאי החנטריש – השפעות איראניות על לשוננו ותרבותנו“, “מעמד האישה באיראן הקדומה” , ועוד. כיום שתי ההרצאות המבוקשות ביותר שלי הן מהנעשה באיראן, שנולדה בעקבות פינה באותו שם שהייתה לי בחדר 404 של עידו קינן, והאישה האיראנית. 

ההרצאה על מגילת אסתר ממשיכה להיות הרצאת הדגל שלי בעונה, אבל הפכה גם לספר – מגילת אסתר מאחורי המסכה, שיצא במימון המונים, וגרם לשתי תהפוכות חשובות בחיי: הקמת הוצאת זרש יחד עם יובל קפלן, שהתחיל כעוזר והפך לשותף (את שם ההוצאה בחרו התומכים בקמפיין ההדסטארט), והתמכרות להדסטארט, גם כיזמת וגם כתומכת. ליוויתי לא מעט קמפיינים, חלק מאהבה וחלק בתשלום, ואת כל הידע שצברתי ארזתי בקורס מקיף למימון המונים שנמצא גם כאן בבית הספר המקוון שלי, וגם באתר נפרד בשם שנורקינג. טביעת האצבע שלי בקמפיינים כוללת קמפיין בזק עם סכום לא עגול.